רקוויאם לבלוג

תפש צורה מעוותת הבלוג הזה. אולי זו הצורה שמוחי התווה, לא ממש כותב בצורה ישירה ופשוטה, כנראה שכלום לא נראה לי פשוט.
אדם חדש בחיי בשבועות האחרונים, חודרים זה לנבכי נשמתו של זה, כן יש מחסומים (מי יכול להאשים, אנחנו חיים בתוך טרור), חלקם הוסר, שאריתם עדיין לא.
הקיץ ממשיך להצליף בשוט הלחות שלו, מחכה לחורף הקריר והצונן.

יום רטוב שיהיה לך.

-זארטוס.


...סחרחורת, הקירות נמרחים, הקוים מיטשטשים, כל מה שנראה קודם לכן עומד ויציב עתה דוהר במחול שדים, במרכז אני, שוכח את מה שלמדתי בגיל שנה ונופל אפיים, אוחז באצבעותיי בחוזקה ברצפה החלקלקה כדי לא ליפול. זרועות חשופות מעור עטויות שאריות בשר אכול רימה מושטות ואוחזות בעקביי, שורטות המה את עורי והכאב מחלחל עד עצמותיי. נשאב ללא יכולת התנגדות, עיניי כבר חסרות תועלת, איני יודע מתי עצומות הן והמראות הן פרי הזייתי ומתי הן פקוחות, הקו הדק דהה ונמחק, האבחנה נעלמה. ילדה קטנה, אוחזת בובה, כפותה למוקד, קהל אנשי זאב צופה, מריע ומזיל ריר, היא אינה בוכה, אינה נראית מפוחדת, עיניים תמימות, הבטתי בה, כף ידה הקטנה קפוצה בחוזקה, כל השאר רפוי. הנה זרחה לה השמש, היא נעלמה והחבלים נותרו ריקם, אנשי הזאב הפכו עורם, לבשו חליפות והתפזרו.
כאב חד חשתי בקצות אצבעותיי, הבטתי בהן, הבחנתי כי הציפורניים נעקרו, והנה שוב אותה אחיזה נוראה משכה אותי והטיחה אותי בחוסר אנושיות, זעקתי אך לא שבב של קול יצא מגרוני החוצה הכל חדר פנימה הדהד בגולגולת, ייאוש עלה בקרבי, הנחתי את ידיי על אוזניי כדי לא לשמוע כלום, לאטום עצמי, אך ללא הועיל... (פה הסחרחורת נעלמה, לפחות עד הפעם הבאה)