לפני 17 שנים. 11 ביולי 2006 בשעה 20:16
בימים עברו
כשהייתי מרגיש כל כך למטה
הייתי מוציא המון מלים
עכשיו כשאני כל כך למטה
לא יוצא כלום
אפילו לא נשימה
רקוויאם לבלוג
תני לאבק להתפזראשאר רק סימן בשביל אלייך
החול את שפתייך ייצמק
ושינייך הלבנות - מצבה.
לפני 17 שנים. 3 במאי 2006 בשעה 22:38
שמתי לב לדבר מה מוזר,
ככל שהזמן לחוץ יותר, ככל שאני עסוק יותר,
אני קורא יותר, הרבה יותר
כמו הסיטואציה של לחץ מחייבת אותי לברוח ממנה
אבל באותה בריחה ממש נגרמת החמרת המצב המקורי,
וכמו ברקורסיה, ככל שהזמן מועט, כך אני מקצה פחות זמן לדברים ה'חשובים'.
לעזאזל לו"ז, עבד של הזמן
מהיום והלאה אהיה מאסטר-טיים
אוריד את הזמן על ארבע
אסובב אותו קדימה אחורה כאוות נפשי או סתם כי ישעמם
וכשיימאס לי מהכל -
אשחרר את הרצועה ואניח לו לברוח לאן שרק יחפוץ
אשאר בלי הווה
שיהיה שמח בלב (לכל בעלי הלב הפועם)
לפני 18 שנים. 11 באוקטובר 2005 בשעה 16:04
אם תבכי ויתגלה הכל
ומישורייך יכוסו ים מזוהם
מים מלוחים על פצעייך
אבל את תאמרי
קצת מלח ואני מתעוררת
אך כשהערנות מתפוררת
צבעים מלטפים חודרים את מבושייך
משגלים ורומסים את הקרום הדק
דם מתלכלך ובעצמו נמהל
ואת נזרקת לתוך כוסית עם קרח
עולם מתעגל משתקף בעינייך
ונותרת כלואה בתוך נוזלייך
דג זהב חסר הבעה
שוב בורחת דרך חלון
גבוה נופלת ונשברת על נוצות
תחת ראשך שיירים של שגרה
אבל בכה לא תבכי
את תשאירי לי את המלים
הכי בי עם שינייך
תלי אותי על לשונך
מזכרת קטנה משתיקה ארוכה
לפני 18 שנים. 29 ביולי 2005 בשעה 19:17
געגוע למשהו
למישהו ששם
נוגע לך בקרביים
אוחז בטלפיים
עמוד שדרה
זקוף ומתוח
מתכופף למראה
למחשבה על
שם אני שולט
על עצמי בקושי
כך אני מתמוסס
אויר במים
ושקט על פניי
תהום
לפני 18 שנים. 18 ביוני 2005 בשעה 19:17
אז ככה
אני מתבטל
חוץ מהרבה עבודה
הלימודים קצת נדחקו אל הפינה האפילה
אבל לא נורא
הם יגיחו משם
את האהבה שלי למלה הכתובה,
למחשבה המתפתלת,
לרעיון שניצת בראשי אנשים שמתו מזמן,
את האהבה הזו כלום לא יכבה
אבל עכשיו אני מתבטל
בין אהוביי
בין אוהביי
וגם אם לא
אני נהנה לשחות בימים
עם חול בין אצבעות הרגליים
ומלח על השפתיים
לפעמים פשוט מספיק לגרום לחיוך אחד
שיהיה לילה טוב ומקסים לכל האנשים הנאורים
וגם לאלו החשוכים (פה זה כלוב, אז לא חסר חושך...)
לפני 18 שנים. 16 ביוני 2005 בשעה 17:35
אדישות
אני אדיש
הנה אני יוצא מן הארון
ארון ה'אני-משחק-אותה-לא-אדיש'
טוב לי ככה, כמה מכם יגידו שלא
בטח אלו שגם יצאו נגד הלבדיות שבעולם
אז אני לא אשפוט ואחרוץ דין
אולי בעיני ההיות לבד הינו אתגר יותר מהיות יחד
לנהל זוגיות עם עצמי
להפרד מאישה או בעל, זה נעשה
להפרד מעצמך זה בלתי ישים
בלי לאבד עצמך לדעת
בקיצור
אני אדיש
אבל אני כבר מתחיל לפקפק בזה
אוקיי אני גם סקפטי בנוסף לאדיש
יומטוב וקיץ מהביל ומיוזע (הכי טוב במיטה בין הסדינים בין ירכי האישה, אבל אפשר גם בלי)
לפני 18 שנים. 13 ביוני 2005 בשעה 11:54
אש מתלקחת בשדות הבורות ומאיימת לכלות את הכל
מכבי האש עושים הכל כדי לכבותה אך רוחות עזות מנשבות ומלבות.
מן החלל נצפה העשן מכסה חלקים נכבדים מן חצי-הספירה הצפונית.
הפרשנים חלוקים בדעתם האם זהו סוף עידן.
האם התבונה תצליח להכות שורש באדמה השרופה?
לפני 18 שנים. 3 ביוני 2005 בשעה 19:16
בתוכי אני בוחש שוב כמו המכשפות של שייקספיר.
עשן לבן מציף הכל באפלה וקולות ליחשוש של זקנה.
עד מתי אחרוט את המלים הלבנות בין כל השחור?
ובסוף הפואמה יגיע הקטרזיס והכל יותר והכל מותר.
עוד נשל נחש, זנב עכבר, קרן קרנף ולב של ילד קטן.
ערבוב טוב על אש קטנה, ככה עד שהכל יבעבע כמו לבה.
רעידת אדמה קלה.
הכל נשפך וזולג אט אט.
עד כי כל לא נותר תוכן.
רק האש הממשיכה לכלות -
לשרוף את החמצן.
כאשר הכל נדם -
ואף רמץ לא נותר חם,
אני נזכר כי עלי לפקוח עיניים ולקום ליום חדש.
לילה טוב מכשפות שלי,
כשתעוררו נוכל שוב לבחוש בנשמתי.
לפני 18 שנים. 7 במאי 2005 בשעה 10:45
ולפעמים לומדים מהאדם שהכי לא ציפית
ושיחה אחת מותירה בך זכר, ספינה טרופה בשונית אלמוגים
בחושך כמעט מוחלט ואורות מנצנצים
ריקוד אחד בגוף אחד
שפתיים ולשונות מתחככים
בעזרת השם הימים האלו יעברו להם מן העולם
ינוצו להם ימים חדשים בהם לא נמכור את גופינו
אלמד ואהיה אחד שלא נשכח גם כשגופו חדל
כשבאוזני שומע בשפה רפה
הכי קל להיות בדכאון
אבל כל אחד נמצא שם
עמדתי והתנגבתי ערום
הבגדים לא עיניינו אותי
גם לא הבשר
אלך לקרוא מיכאל אימנסקו
לזכר השיכחה המתחילה כבר לכרסם
ארבעים דקות,
מי צריך חיים שלמים?
Mihai Eminescu
One Wish Alone Have I
One wish alone have I:
In some calm land
Beside the sea to die;
Upon its strand
That I forever sleep,
The forest near,
A heaven near,
Stretched over the peaceful deep.
No candles shine,
Nor tomb I need, instead
Let them for me a bed
Of twigs entwine.
לפני 19 שנים. 15 בפברואר 2005 בשעה 15:45
איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת
אני קיים בדיוק בנקודה בה אני רואה את כל אלה שהולכים עם חזה נפוח ראש תפוח וחושבים שהם...
כמו בסרט עתידני על חזרה לעבר רואה כיצד הכל מלא עשן מלא קש וחציר.
מתהלכים מסביב לכולם משרים אוירה של מלכי העולם בעצם מלכי הכלום הם.
אבל לא בהם אני עוסק, לא עליהם אני חושב, אלא כמובן עלי
(אבל הם כל כך יפים הטווסים כל כך מלאים ומטופחים)
לא רוצה להיות כמותם לא רוצה להיות כמותי רק רוצה לא לחשוב על רציה, קצת להשיל מעצמי את עצמי
מליארד בני אנוש, ספק אם יש אנושי אחד מבניהם
נולדתי לפני רבע מאה, לא בחרתי להיות פה אפילו רבע שעה, אנצל עד תום כל דקה בהוויה
למזג את האחד אל תוך האחר, למזוג את היין לכוס, לתת משמעות לקיום של הריק
בעצם לדעת שהכל נטול משמעות, אבל זה לא משנה
ברגעים האלו שהכל נראה מתפורר ונסדק, לא ממש יציב, אני חוזר ומתכנס לאחד שהוא אני
עיניים רבות, חלונות מעולמות אחרים, נו מה כבר הם מבינים
אה הם, אלה עם החזה נפוח...
צריך דברים יפים כדי לקשט בהם את העולם האפרורי הזה
אז קצת תפאורה מדברת, עם קצת AI... אלוהים עובד על הגרסא הבאה.
בפרח רשעים כמו עשב
(משפט אחרון וראשון - תהלים 92)