רקוויאם לבלוג

שמתי לב לדבר מה מוזר,
ככל שהזמן לחוץ יותר, ככל שאני עסוק יותר,
אני קורא יותר, הרבה יותר
כמו הסיטואציה של לחץ מחייבת אותי לברוח ממנה
אבל באותה בריחה ממש נגרמת החמרת המצב המקורי,
וכמו ברקורסיה, ככל שהזמן מועט, כך אני מקצה פחות זמן לדברים ה'חשובים'.

לעזאזל לו"ז, עבד של הזמן
מהיום והלאה אהיה מאסטר-טיים
אוריד את הזמן על ארבע
אסובב אותו קדימה אחורה כאוות נפשי או סתם כי ישעמם
וכשיימאס לי מהכל -
אשחרר את הרצועה ואניח לו לברוח לאן שרק יחפוץ
אשאר בלי הווה


שיהיה שמח בלב (לכל בעלי הלב הפועם)