רקוויאם לבלוג

בתוכי אני בוחש שוב כמו המכשפות של שייקספיר.
עשן לבן מציף הכל באפלה וקולות ליחשוש של זקנה.
עד מתי אחרוט את המלים הלבנות בין כל השחור?
ובסוף הפואמה יגיע הקטרזיס והכל יותר והכל מותר.
עוד נשל נחש, זנב עכבר, קרן קרנף ולב של ילד קטן.
ערבוב טוב על אש קטנה, ככה עד שהכל יבעבע כמו לבה.

רעידת אדמה קלה.
הכל נשפך וזולג אט אט.

עד כי כל לא נותר תוכן.
רק האש הממשיכה לכלות -
לשרוף את החמצן.

כאשר הכל נדם -
ואף רמץ לא נותר חם,
אני נזכר כי עלי לפקוח עיניים ולקום ליום חדש.

לילה טוב מכשפות שלי,
כשתעוררו נוכל שוב לבחוש בנשמתי.