החצי השני הראשון שלי.

אני הולך כרגע בירושלים. הקור חודר לעצמותי. ביד אחת סיגריה וביד השניה המעיל.  טיפות קטנות נופלות עלי. אין בי כוח ללבוש את המעיל. כאילו משהו אומר לי 'תן לגשם ללטף אותך'. 

רק רוצה שמישהו ישלח לי לילה טוב.  

שלא באמת יתעניין איך עבר עלי היום. שיהיה בכאילו.  זה לא ממש משנה לי. 

רק לילה טוב אחד. 

רק.

החיים הם חור שחור. הם כמו מנהרה גם כשיש אור בקצה. זה לא אומר שאתה בדרך החוצה. אולי זה בסך הכל פנס חיוור. ושם בתוכו אתה נופל מבור לבור. 

ואתה רק מבקש את נפשך למות או לחיות ולצאת מהמנהרה. 

לא לדשדש בחרא. 

כך גם הם החיים. אתה נופל וקם וחוזר חלילה. 

אתה בעיר זרה ללא משפחה ללא חברים.  

ואתה הולך ברחוב ואתה רוצה בסך הכל חיבוק קטן. 

אתה שמישהו יגיד לך אתה איש טוב.

כבר אין אהבה. אהבה מתה.

היא נעלמה לה בתוך חדרון קטן בלב.

בזמן האחרון אני רואה את בנות ישראל הולכות עם שרשרת קולר. 

ואני שואל את עצמי. למה זה לא הפוך? הרי אנחנו העבדים.

שם פגשתי חיים. 

הלב שלי שומם.  אין בו כלום אין לו על מי לחשוב. אין לו כלום. 

הוא רוצה מישהו להשתייך אליו. להרגיש שייך. 

להרגיש שמישהו חושב עליו. 

שמישהו אולי מחבב אותו. 

הוא רוצה למלאות את החדרים הפנימיים בחפצים. 

הוא רק רוצה. 

אני.

תשלום: חום ואהבה. 

הלוואי והייתי אושפיזין תחת רגליה של מלכה. 

כבר 18 שעות אני במיטה. אין בשביל מה לצאת החוצה.

הדירה ריקה. כולם נסעו למשפחותם

מתלבט אם לאכול חלה עם חומוס. 

באלי לאכול כמו בן אדם עם משפחתי. 

חג סוכות קרב ובא.

קחו את הילדים שלכם. תנו להם חיבוק. נשיקה. 

זה כל כך קל. רק תעשו זאת.

מה השתנה אתם שואלים? 

לראשונה אני לא צם.

ולא רק זה. אני גם מחלל אותו. 

ההרגשה מאד מבולבלת. 

קצת שמח וטיפה עצוב.

בעיקר לא יודע אם טעיתי או לא. 

מה שבטוח שאם יש בורא לעולם. 

הוא מבין לנפשי.