החצי השני הראשון שלי.

של האדם. 

הכלב הוא אני.

אז תפסתי את עצמי ארזתי תיק השלכתי לתוכו כמה חפצים 

וירדתי מאיזור ירושלים, דרומה.

חם שם. אני מזיע, לא ממש נעים לי...

אולם חם גם בלב.

אנשים טובים הציעו לשהות עימם לתקופה.

והאווירה פסטורלית.

והעיקר הם מחייכים. אה גם אני מחייך.

העתיד הוא רק בידינו.

אנו מסוגלים לשלוט בו, לעצב אותו, ללוש אותו.

והתוצאה: מה שעשינו זה מה נקבל.

שבוע טוב.

אנחנו חיים במטרה לממש את הפנטזיות שלנו. ולאחר רדיפה כשאנו מצליחים. אנחנו מבינים שחבל שהפנטזיה לא נשארה בגדר פנטזיה. אני חיי בעולם של דמיון שהוא בעצם מציאות חיי. 

והטוב בזה: שאני יכול להחליט על חיי ולפנטז שכל טוב ושהחיים שלי אחלה. 

הרע: שאני מדחיק דברים שאסור להדחיק. 

ובכלל כשהייתי מאונן בטרם היה לי אינטרנט. הפעלתי את חוש הדמיון לא רע בכלל. 

עולם הסרטים חיסל לנו את חוש הדמיון. וחבל. 

מזוודה קטנה בידיי.  ואני עולה על האוטובוס לבני ברק. קצת מלא בחששות בכל זאת לא ראיתי את הורי כמה חודשים. 

והבית לא השתנה. לאבי צמחו עוד כמה שערות לבנות בזקן. 

ולאימי נוספו עוד קמטים על פניה. 

אז מה שמנחם בבני ברק, שאני די קרוב לתל אביב.

אולי אצא לדאג'ן מקום שכף רגלי לא דרכה בו מעולם. )אם יש מישהו/י שארצה לצאת עימי. אודה לו מאד. 

וכמו ירושלים שחרבה כך גם ליבי חרב ושומם. 

ירושלים בודדה ואני לבד בודד ועזוב. 

עייפות החומר שכזו. 

לפעמים מתוך האבלות האישית שלך אתה מצליח להתחבר לאבלות הכללית. 

וזה דוקר כמו סכין בלב. 

אתה מנסה לחשוב על משיח פרטי משלך. 

משיח שיבוא ויגאל אותך מהצרות שלך.  מישהו שיחבק ויגיד שהכל יהיה בסדר. 

כשהייתי ילד שאלתי את אבי: אבא מה יקרה אם אני יעשה עבירה?

ואבי ענה לי שיש לכל בן אדם פנקס בשמיים ששם נרשם כל מעשה שלו. וכל לילה כשאנחנו ישנים הנשמה עולה לשמיים. ושם פותחים את הפנקס ורואים מה הוא עשה היום. ולפי זה מחליטים אם וכמה להעניש אותו. 

כשאני חוטף מכה. או כל נזק אחר. הכל משמיים. פירוש: שזה עונש או סימן משמיים שאני לא מתנהג טוב.

כשאני בן אדם טוב אני מקבל שכר. או בעולם הזה או בעולם הבא. 

הכל כתוב. הכל מחושבן.

עולם השליטה הוא כל כך ממקום גשמי וחומרני. אבל הוא כל כך זהה לדת שלכאורה הכל רוחני. 

יש מישהו שאתה עושה בשבילו/ כל מה שהוא מצווה. וכשלא תציית אתה מקבל עונש. 

ומאידך גיסא כשאתה עושה מה שהוא רוצה ומחליט עבורך אתה מקבל תגמול. 

אני בזווית אישית חושב שאולי כל המשיכה שלי לעולם השליטה. מגיעה מתוך מקום שבו הייתי חיי. 

מקום של שליטה. שזו הדת. 

אולי...

אז קמתי לבוקר של יום הולדת.

הלכתי לעבודה.

רציתי להגיד לבוס. "היי אתה יודע שיש לי יום הולדת היום??"

אבל שתקתי. עבדתי כמו בכל יום.

חייכתי לכולם, אולם בלב בכיתי. 

עזבו מתנות.

עזבו הפתעה.

רק רציתי שמישהו/י ירים לי טלפון ויגיד לי מזל טוב. 

שיגיד לי שהוא חושב עלי.

אבל הפער בין הרצוי למצוי. הוא גדול. 

שבת שלום.

בין הישיבה לעולם הבדסמ.

בין הגמרא לתל אביב.

זכורני שאני יושב ולומד. 

כן אולי אתם חושבים שזה קל ללמוד גמרא. 

אבל לא! 

זה לשבת על הכיסא נוקשה 4.5 שעות כמעט רצוף למעט שירותים.

זה לאמץ את המוח בכדי להבין מה מסתתר מאחורי דברי הגמרא...

ובמוח שלי כמה עולמות מתערבבים. 

סוגית הגמרא. והמחשבות על המלכה שהכרתי אתמול.

וזה לא קל.

לאחר כמה שנים אזרתי אומץ.

וחציתי את הקווים.

כבר לא בישיבה. 

כבר לא בדת. 

כבר ללא קשר עם המשפחה. 

אבל עדיין חלק מהיום אני בתוך הקהילה הדתית... 

שם היה קל לי למצוא עבודה.

וזה לא רק השליטה שהובילה אותי להוריד מעלי עול תורה. 

זה מלא מחשבות. 

לנסות להבין מה אני עושה בעולם.

ואיך גם אני נהנה בחיים. 

ויש ממה להנות. 

עודני צעיר.

אולי. אולי יבוא יום ויהיה טוב. 

אז אני מבולבל. 

כן.

החיים שלי היו שלווים עד לפני כמה חודשים.

הייתי חיי במקום קהילתי.  

מקום דתי מאוד....

היום. היום בעקבות תהליכים של שנים.

אין כבר הורים אין משפחה.

יש את עצמי.

אני לבדי אני.

וכמו שאמר הזמר. 

זה כואב שלהחזיר ציוד אפשר לא געגוע. 

אז כן אני מתגעגע. 

וכן אני בוכה בלילה. 

עוד כמה ימים יום הולדת.

וזה לא הולך להיות יום הולדת שמח.

זה יהיה יום שארצה לשכוח. 

לעבור אותו מהר.

שבוע טוב.