דודי התגורר למחייתו בדירת שותפים בשכונת חרציצים בתל אביב, יחד עם פיזיקאי בן 16 עם ליקויי שפה, הר אדם מובטל ובחורה גותית כעוסה.
יום אחד הגיע לדירה רץ ובידו מברק בהול מביטוח לאומי. "דוד היקר" טען המכתב "אנו שמחים להודיעך כי על שמך יתרת חוב בסך 24,843.62 שקלים. יצויין כי אם לא ישולם החוב תוך 3 שבועות החל משבוע שעבר, יינקטו כנגדך אמצעים חמורים שאינך מאחל אף לגרועים שבאוייביך. ביטוח לאומי תמיד לצידך ברגעים החשובים של החיים"
הדבר יצא מפי המכתב ופני דודי חפו.
הצונט איבד את טעמו החזירי, קה אכסוף נשמע לו בזיוף צורמני.
הוא תהה איך ישלם את הכסף. ענת התנצלה כי את כספי החיסכון שלה השקיעה בסרט 'הטרדה זה עניין של הרגל' אותו הפיקה בהשראתו.
למעשה, דודי הבין בחלחלה, זהו הפרויקט היחיד בו השתתף בחודש האחרון.
היתכן כי קרנו מתחילה לדעוך?
הוא שיגר מכתב בהול לביטוח לאומי,
'ביטוח לאומי שלום, כחרדי לשעבר אני מציע לכם שיתוף פעולה בו אתם תוותרו לי על הסכום ואני אהיה הפרזנטור שלכם לפרסומות תמורת שלושים אלף שקלים. זו תהיה חווייה דתית עמוקה שמעטים יוצאים ממנה ללא רושם חזק לשארית חייהם" סיים את האיגרת והוסיף עיטור קטן של תפילין.
דודי שיגר את המכתב ונשם לרווחה, הוא הביט על המאמץ שהשקיע וידע שהנורא מכל כבר מאחוריו. עכשיו נשאר לו רק להתכונן לצילומים.
אך, בתגובה שלח לו הביטוח הלאומי שובר לקניית כיכר לחם אחיד ומחברת חשבון, בצירוף מכתב התראה נוסף המבשר לו שכעת הסכום התעגל ועומד על 43,760 שקלים.
דעתו של דודי חלשה. הוא הבין כי אין מנוס אלא ללכת פיזית לביתו של הביטוח הלאומי ולהסביר לו כי בטעות יסודו.
על כן קם לו בבוקרו של יום וארז לו בשקית גל פז בקבוק שתייה, חזרזיר קטן למאכל והרבה מצב רוח וכיתת את דרכו לסניף הביטוח הלאומי הקרוב לאזור מגוריו.
בשבתו במסדרונות הממוזגים של ביטוח לאומי, הבין לפתע דודע שאלוהים כן קיים ושהוא, דודי, כועס עליו מאוד. לאחר שסיים לכעוס עליו הבין שאם היה אלוהים הוא היה עוזר לו, סימן שאין אלוהים.
לאחר 3 ימים של המתנה, גילה שהמספר שלו הגיע. הוא כשל לעמדה מס 8 ושאל בקול רועד 'אפשר לשבת'?
אולם באותה שניה הבין דודי כי הזדמנות פז נקרתה מולו שכן הפקידה הייתה ערביה.
מהרעלה הגיחו שתי עיניים בצבע טורקיז ודודי בהה בהן בפליאה.
הוא הרהר בסיפור האנושי שנרקם מולו, יוצא בשאלה מתגעגע פוגש בערביה תכולת עיניים.
"אני.. אני אוהב ערבים" התלעלע דודי "אני כבר לא חרדי. אני הבנתי שכולנו שווים. סליחה על הכיבוש. עכשיו אני רק רוצה לצאת לעולם שבחוץ, בדיוק כמוך " פרש את ידיו בתחינה והמשיך ""אני דואג למיעוטים. אני אומר שלום לסודני בבית קפה. אני... אני אעזור לך.. הנה נשאר לי קצת הערינג.. זה מאכל אנתרפולוגי חרדי רוצה? אשמח לטעום איתך חומוס באבו גוש"
הפקידה היישירה אליו מבט קפוא והמהמה 'אה?'
דודי חשף את זרוע קודשו, הניח אותה על לוח לבו ואמר 'אנא בחיבאק אוחתי'
הוא תכנן לפתוח בהצעה בה שניהם יופיעו בתשדירי תעמולה של הביטוח לאומי כסמל לדו קיום אולם כחכוחיו נקטעו בידי צמד מאבטחים שגררו אותו מהאולם.
בשעה שהמאבטחים הפליאו בו את מכותיהם, הבין את גודל העוול שנעשה לו בהיוולדו למשפחה חרדית. 'אני לא ביקשתי להיוולד' זלג דודי דמעות רותחות 'אני נשבע בדרווין שלעולם לא אביא ילדים אל העולם החשוך הזה, לכל היותר אגדל חתולה וילד סודני בזוגיות חסרת מגדר'.
למרבה המזל לאחר המתנה נוספת ושיחה לקונית עם פקידה מרשעת, ניאות הביטוח לאומי לקצץ את הריביות מהחוב וכעת הוא עמד על 102 שקלים.
דודי שילם בחגיגיות את הסכום ופצח בשירת התקווה, הוא הרגיש אזרח גאה במדינת ישראל. "אולי עניין השמאלנות יוכל לחכות קצת עד אחרי יום העצמאות" הרהר לעצמו בחטף "עליי לשתות בתאווה כל טיפת ציונות, בינתיים אהיה יאיר לפיד כזה"
אבל ענת לא אהבה את זה, אם דודי השתנה כך, אין שווה לה להניחו. על כן, נטלה את סט מצעי השעטנז שלו וקיפלה אותם למזוודה, היא הוסיפה דפים מספר תהילים בהם קרע חורים לעיניים לצורך צילום עלמות אשכנזיות תחת הכותרת 'שייגעציות בירושלים' ודחפה אף אותם. היא הביטה סביבה, לא היה בחדר שום פריט נוסף שלו . את המזוודה שלחה בגט טקסי למוזיאון ישראל.
שרוליק לא ידע את אשר נעשה, שמח וטוב לב הגיע לביתה של ענת, במדרגות אכל בחפזה את שיירי ההערינג והוציא מכיסו פיצה פפרוני לראווה. הוא היטיב את שפמו והתפתה שוב להדליק אור בשבת. אבל הפעם התקרה כן נפלה עליו. ענת חיכתה לו ובידיה דיסק. היא סובבה אותו ברשעות בידיה.
דודי הספיק לראות את הכותרת שעל הקופסא 'הטרדה זה עניין של הרגל' ואת דמותו כרוך בתפילין רוכב על חיה שאיננה טהורה.
אולם, נגד עיניו הפעורות באימה, ענת הרימה את הדיסק אל על וניפצה אותו על הרצפה.
'ועכשיו, סע סע מפה יא דתלש לא ממומש' לחשה בארסיות.
דודי נשרך בגשם עם מזוודתו הקטנה. הוא הביט בערגה אל החלון של ענת אך הנ"ל סגרה את הוילון. הוא לקח את חפציו בחזרה לדירתו שבחרציצים ושם ביוטיוב פלייליסט חסידי נוגה.
את שקיעתו בביצת הדכדוך הפריעה לפתע הדלת שנפתחה ואל חדרו נכנסה גשם, שותפתו הגותית הכעוסה, היא התיישבה בחיקו ללא אומר ודברים והחלה לקעקע על גבו גולגולת. דודי פרץ בבכי בזרועותיה והיא ניחמה אותו "בני אדם זה איכס, רק חיות אני אוהבת"
דודי וגשם התקרבו אחד לשניה לרגע ארוך אחד, ואז התנשקו נשיקה מלאת שנאה ותשוקה.
עכשיו זה רק הם יחד מול כל העולם
-המשך יבוא-