הבלוג

היי

היה כיף.

ואז היה קשה.

כל כך רציתי שזה יצליח, הרגשתי שאת האחת.

אני זוכר שנסענו לירושליים, בערך בשבוע השני שהכרנו. זוכר שעמדתי שם מול האבנים הגדולות והודתי לאלוהים על זה שהגעת.

וגנבנו מאפרה.

וזה נגמר. די ברור שזה נגמר כבר כשהיינו בברלין, עם כל הברדק שהיה שם, הלחץ, הצעקות, השתיקות.  אחר כך פשוט פתחתי לך את הדלת לעזוב.

וכשזה נגמר הלכתי לאיבוד.

אפילו הלכתי לפסיכולוגית. היו לי הרבה שאלות לעצמי. (רצה הגורל והיא עובדת ליד הבית שלך, וגם קוראים לה דניאלה.) לחלק יש לי תשובה, לחלק לא צריך.

את הבחורה שהכי נהנתי איתה. הכי הצחקת אותי. נהנתי לעשות איתך מלא דברים, לבשל, ולעשן, ולשתות, ולשמוע אותך קוראת לי, ולהסתכל עלייך כשאת ישנה, ושהיית הולכת להתקלח ועוברת מהחדר חשופת חזה וקורצת לי. ראיתי איתך עתיד.

בלי להכנס לכל מה שקרה אני רוצה להתנצל. לפעמים כשיש אהבה גדולה מלווה באכזבה שלא באה ליידי ביטוי, היא תופסת צורה הרסנית.

קרו לי כל כך הרבה דברים אחרי שזה נגמר, סבתא חלתה ומתה, קודמתי בעבודה, שתיתי מלא, טסתי בעולם, וגם גיליתי את עצמי מחדש.

אני לא יודע איך את חווית את כל מה שקרה אז, לא יודע איפה את עכשיו בחיים. (נראה לי שראיתי אותך במקרה פעם אחת בבארבי).

 אולי זה דרך שלי לפתוח פתח, אולי זו דרך שלי לסגור דברים.

אני.