"... והיא גונבת חלקיקים של כאב. היא קוראת להם שֵדים, כי ברגע שהיא נותנת להם קצה של הזדמנות, הם מתחילים להשתולל ולטמטם. כי כולם עירומים בעיניה שלה. חיים בחוף נודיסטים נצחי בין אם יודעים את זה או לא. זוהי עובדה מוגמרת עבורה. והיא כמהה להזדיין עם הכאב הזה. לטלטל את ההבנה שלהם כל פעם מחדש. והיא חשופה לסבל של אנשים ועדיין מתגרה מזה. ואין איש שיודה בזה בפני עצמו, עינויי הנפש כאב לב ומצוקות זה הפורנו של כולם. גם ההיגעלות הנפשית שמתלווה לכך. ואז גם הפאניקה מקבלת מקום. ואנשים חיים בזוגות בתוך קוביות בטון עם תריסים, מקווים שיום אחד יבוא הריגוש האמיתי ויסחוף אותם למקום אחר. ולא מבינים שאותו מקום אחר נמצא בדיוק שם. בין קירות ותקרה. בין חדר כביסה למיטה סתורת מצעים. בין אותם פחדים של מימוש לים של קולות, רעשים. וידויים ותמונות מלוכלכלות. ואז מרגישים אשמים ומיד מרגישים צורך לעשות מעשים טובים. מתרגמים סופות טורנדו פנימיות ליצר של הרס עצמי, מחופש בכל מיני תחפושות מוצלחות. או שלא. והיא חושבת כמה אדיוטים הם צריכים להיות כדי לחפש שברים והריסות. כי היא יודעת שזה בדיוק ההפך. אז זו מסיכה של אדישות. ותבנית ההרס והרשע חייבת להשתנות. אז היא מזיינת את הכאב. ואז מזדיינת איתו. ושוב מזיינת בלופ אינסופי של אושר מוחלט. ולמחשבות שלהם, אלה שלא מקבלות אחיזה במציאות יש מרקם של גועל. וצבע עכור. ובין קירות לתקרה נמצאים גלקסיות שלמות של מילים וכאב. וכול המשתתפים שם מכוסים. באותם בגדי המלך החדשים. ובעיניה שלה היא מזיינת רגעים של כאב. וסיפוק אדיר הוא צמד מילים קטן מדי עבור הרגעים שאחרי. אז הכל מדמם שם. וזה משפריץ בלוקים של כאב. והשברים מורכבים מרסיסים של הבנה. והיא שוברת ובונה מחדש. מזיינת את הכאב ועושה אותו מושלם."
