"...ואותם אבני חצץ חזרו למלא את הנוף שלה. והיא כבר לא בועטת בהם, רק מנסה למולל את הזמן באצבעות ארוכות משוחות לק אדום. עצב תהומי שולח זרועות ארוכות. אותיות ומילים פורחים באוויר. ומתחת לשקט מבעבע רעש נוראי. קולות שצורחים. וורידים שמתפוצצים. וזה צובע את הרקיע בדם שחור. אז היא מחייכת חיוך עצוב של השלמה. וכואבת את הכאב שלה בדממה. וכל מה שהיא רוצה זה לפרק לחתיכות כל מי שנמצא מולה. לספור גופות חלולות. להוסיף לחגורה עוד גולגולת של פורקן. ואז עוד אחת. הקור עדיין חודר לעצמות. וכל שביב דמיון על חוף ים נמוג באותה מהירות בה הוא הופיע. אז היא מעבדת הכל לכדור בדולח גדול. ומפרקת אותו לרסיסים על אבני החצץ. ועכשיו היא בועטת בהם בשימת לב מיוחדת. כדי לא לאפשר לאיש לחבר אותם שוב. והיא חלולה. ומרוקנת. וגם עייפה. היא משפשפת ידיים כדי לחמם את עצמה. נושפת לתוכם אוויר חם מפיה. נותנת למחשבות להציף אותה. הן לא מחממות. הן מסתחררות סביבה. מעלות אבק בלכתן הלאה. מותירות שאריות של צבעים כהים. וכל מה שהיא רוצה זה דם. ואש. וגם תמרות עשן. היא רוצה את העוצמות שמתלוות לשלווה הזאת. אותה שלווה מענגת. מרתקת. זו שגורמת לה להיות שלמה. היא רוצה להצליף בלי רחמים. ואז לחבק חזק. לפרק לחתיכות קטנות. ואז לחבר חזרה. לקרוע חורים ואז לנשום מהם אוויר טרי. היא רוצה לבעול בכל הכוח ואז אולי לתת ללב שלה לנוח..."
