הוא מתיישב מולי בחיוך נבוך. כסא מול כסא. לא מוצא היכן להניח את ידיו. העיניים שלו ענקיות יחסית לפנים שלו. אני מסתכלת עמוק לתוכן, מנסה למצוא תשובות. הוא מוטרד. לא מבין את השתיקה שלי. אני מחייכת ומסמנת לו להתחיל. הוא מנסה להבין את הסיבה שאני שותקת. הוא הבטיח לשכנע. הוא מתחיל לדבר, ואני מתמכרת למונוטוניות הנעימה של הקול שלו. לאופן בו הוא מצליח להסביר דברים. ליכולת שלו לתאר מציאות רצויה בצורה מציאותית. לרגש שמתלווה למילים שלו. אני מתמקדת בשפתיים שלו. אין לו מושג מה הולך לי בראש. הוא כאן כדי לגרום לי לרצות. הוא עדיין לא יודע לאן הוא מכניס את עצמו. הוא חושב שהוא יודע אבל בינינו, אין לו שמץ. אני נותנת דרור לדמיונות שלי. מניחה אותו במקומות אפלים ואז מדליקה את האור. מחיייכת. נותנת לו למלא את החלל בינינו באינספור מילים יפות. זה מתחיל לחלחל. לי. ההבנה. הוא עובר לדבר עם ידיים. מתלהב. מצייר לי ציורים בהירים ונעימים. הוא מרתק וכריזמטי בצורה יוצאת דופן. אני מהסה אותו עם היד. הוא משתתק. ואני מתחילה להסביר את המשנה שלי. הוא מחליף צבעים. מדליק לי סיגריה מקרב את כוס הקפה לכיוון שלי, נותן לדברים לשקוע. הוא חושב. גם אני.
הוא וונילי.
אני לא.
