טייק 1:
מצעים אדומים. גופות מלופפים. ידיים ורגליים בלי התחלה אמצע או סוף. המיטה משמיעה קולות חורקים. זה מרגיש לה אדום מדי, היא מכבה את מנורת הלילה ונאנחת. חשוך לה מדי. היא מדליקה חזרה את האור ועוצמת עיניים. פריטי לבוש מתעופפים בחדר. הוא להוט. היא נושמת לאט. הוא להוט. היא נושמת עמוק. הוא עדיין להוט. היא יוצאת מהחדר, דואגת לכבות את מנורת הלילה בצאתה.
טייק 2:
מצעים שחורים. גוף מלופף. היא להוטה. התחלה מרתקת. הריצפה מעלה אדים של קור אז הוא רועד. היא מחייכת. הוא מרגיש לה אדום מדי. היא מטפטפת. שעווה אדומה. שוט אדום. שום פריט לבוש לא עף לאף מקום. ערבוביה של צבעים באמצע. וסוף אחד ידוע מראש. היא יוצאת מהחדר דואגת להשאיר את האור דלוק.
טייק 3:
היא יושבת על הספה, רגליים מונחות על שולחן מלבני. ברקע מתנגן שיר ישן ולא ברור. מעורר בה זכרונות של זמנים שעברו מן העולם. היא עוצמת עיניים שואפת קצה של סיגריה כמו היה פיסת החמצן האחרונה ביקום. והוא מולה כורע. מסומן בטריטוריה שלה. ממלא רצונה, משתוקק למילים שלה. היא מסמנת לו לקום, מתבוננת ביצירה המדהימה שמולה. סימנים שמעוררים בה רצון לטרוף את העולם בוערים בו. רצועות ופסים בצבעים מרהיבים. בקיעים מדממים שייכות. ואחד שביטל את עצמו מולה. היא מכבה את הסיגריה על היד שלו. רומזת לו לכבות את האור ולצאת.
