היא אמרה לו לבוא.
והוא יבוא.
ובואו אני אספר לכם מה בדיוק יקרה:
היא תפרוש שמיכה וורודה על הריצפה הקרה. אחרי הכל היא לא רוצה שהברכיים יכאבו לו, היא ממש מתחשבת. והיא תבקש ממנו יפה יפה לרדת על ארבע. רגע. בעצם זה על שש. על ארבע זה למשהו אחר. ואז היא תיקח את הקיין עם הידית האדומה, זה שעשוי מעץ. תלטף אותו בעדינות מפחידה. תסתכל לו לתוך הקרביים דרך העיניים ותשאל בקול מחוייך אם הוא מתכנן לזוז הפעם. היא תרגיש את הצורך שלו בליטוף על הראש. והיא תלטף. היא תנשק אותו על השפתיים ותאמר בלי לשון. היא תדחוף את שלה לתוכו. ותנשוך את השפה. הוא יסגור חזק את הפה. ואז היא תקום.
היא תעמוד מעליו ברגליים פסוקות. היא רוצה את האף שלו קרוב לכפות הרגליים שלה. וגם הפה. ככה הוא יוכל להחזיק חזק בהם ולנסות לנשום בקצב נורמלי יחסית לפסיכיות שבה הוא מוכן לספוג את הכאב שלה. היא תצפה בהנאה בלתי מוסתרת בתחת שלו שהופך מדמם. תנסה חזק לא להשחית את מה שיפה שם. היא לא מבטיחה שזה באמת יקרה. ואלו יהיו מראות יפים, היא יודעת. תעלות מסומנות. בקיעים של אהבה. ואז היא תעבור לשוט הבא. ואת הראש שלו היא תקבע לרצפה ברגל אחת. את השנייה היא תעביר ברוך בלתי מוסבר על כל מה שכבר הפך כחול. ועכשיו יהיה מונח לפניה קנבס ריק, הגב שלו. והיא תצייר עליו את האהבה שלה בצבעים עזים. היא תדאג לא להשאיר פיסה חשופה. והיא תשמע אותו נאנק. מנסה לזוז, ובכל פעם היא תחזיר אותו למקום בתנועת רגל חדה וממוקדת. הנשימות שלה יהפכו שטוחות. והוא ימשיך לספור. בלב. היא לא מרשה לו לספור בקול, זה מוריד מההנאה שלה. כלום בכאב הזה שלה אינו עונש. זה נטו אהבה. מזוקקת וטהורה.
היא תהפוך אותו על הגב, תחייך למראה פניו. מעונות. מרחפות. פה חשוק וחורק. היא תשכב מעליו. תחבק אותו חזק. ותתן למילים שלה להיכנס ישר לתוך כל מה שעכשיו פתוח ומדמם בו. לכל פיסת עור שקמה לתחייה. לכל מה שעכשיו מוטל מולה, והפך להיות חלק ממנה.
היא תרגיש מאושרת. גם הוא.