אני עייפה. ככ עייפה. אני נזכרת באוי מתוקה וצוחקת. הוא אמר לי פעם שאין דבר כזה מיטה גדולה מדי, ואני שוכבת במיטה הגדולה מדי שלי וחושבת שלהיות פיזית חלשה זו הרגשה הכי גרועה שקיימת. אני בוהה במצעים ומסרבת להריח ריח של כביסה מהם. ריח של כביסה עושה לי געגוע לריח שהיה שם לפני ועכשיו לא כאן. אני מעירה את הבובה מוקדם. מכינה לה ארוחת בוקר. מניעה את הרכב ועל אוטומט מניחה אותה בכיתה ב. יום שני ללימודים. חוזרת למיטה הגדולה מדי שהוא אמר שאין דבר כזה רק כדי לגעת לי במצח ולהרגיש שאני קודחת. תכף תהיה לי שיחה של כמה דקות עם ההוא שעשה כמה מאות קילומטרים אתמול כדי לחזור לשגרה. ואמש. אמש, עוד ישבתי איתה על ספה באוויר פתוח ונגסנו בפטריות מלאות פסטו וטונה צרובה על פלאנצ'ה. בחרנו מעולה היא חושבת בקול. אני מספרת לה שההוא כתב לי לפני כמה ימים שהוא מוחה. נשלטים בכלל יכולים למחות?. שלוש שניות לפני המחאה אני כותבת לו "אז תוצלף חלושות" וההוא מוחה. ילד הכאפות הזה שכושר הספיגה שלו אף פעם לא מגיע לרוויה, מוחה. ואז נמצא הפתרון. זה מספק אותי. ואני חוזרת להווה. עוד כמה ימים ואני חוגגת לב שנים. עוד כמה ימים ואני אהיה כמו חדשה. עוד כמה ימים ו... אני לא ממשיכה את המחשבה. היא נקטעת. אני מקבלת פרשת שבוע אקטואלית, כמו כל שישי ומתיישבת לקרוא בהנאה גלויה. אני נזכרת שאני חולמת הרבה לאחרונה. חלומות מלאי פרטים, מאד מדויקים. עודף של אנשים, מקומות ותחושות. הוא אומר לי שיש לו בראש שתיים של שורות. עלי. ואני הולכת לאהוב את זה. ממש. כמה ימים לפני, על פרגיות ופלטת ירקות דיברנו על שוויון. לא מעמדות. שוויון. אני רק עכשיו מבינה את מה שהוא לא הבין. אני גם מבינה את מה שהוא אמר כי הוא חשב שהוא הבין. אני פתאום חושבת שזה לא היה פרגיות, זה היה לילה אחרי. עם העופות ופיות של ילדות מתוקות שאוכלות קולורבי בחצות. זה לא באמת משנה. זה רק בליל של מחשבות ותובנות (מ)שונות. מה שעייפות עושה. איף. וזה לב של שנים. אני אפילו קצת מתרגשת.
העיקר שתכף שבת. אם רק היה אפשר להניח גם על המוח שעון שבת..
