הוא כותב לי שהוא חולם עליה. על הזהובה שיש לי. הוא מתעורר מתוך כאב, כי הוא חטף כמו שצריך, כנראה.. ונזכר שהיא הייתה שם, ממררת בבכי. אני צוחקת חזק. כי ככה זה עם זונות שיודעות לפרוט לי על מיתרים נכונים. השתיים האלה. לפעמים הם שניים, לפעמים שלושה. מסתבר שאני כן יודעת לבחור אותם. ואותן. ונכון.
אושר.
הרבה זמן שלא כתבתי. אחת מיוחדת אמרה לי מדויק, שככה זה כשחיים בדיוק איך שרוצים. במקום למצוא זמן לכתוב על אחרי או לפני או תוך כדי, אנחנו חיים, לפני אחרי וגם תוך כדי. החגים האלה הביאו איתם הרבה דברים טובים. זה מאשיר. ולא רק אותי מסתבר.
קיבלתי מתנה יפה החודש הזה, אחת עם פה מלוכלך שלומדת מהר מאד איך להיות בדיוק מה שאני רוצה. ובפעם הלא ראשונה, אני שוב נדהמת מאותו כוח עצום ובלתי נראה שגלום במילה אחת: שייכות. ההבדלים הם עצומים. נשלטת היא לא נשלט שיכול להיות נשלטת כשאני רוצה. נשלטת היא אישה, ונשים הן עם מורכב. מורכב ומסובך. וזה חדש לי, כי אני די פשוטה. יש את מה שאני רוצה, ויש את כל השאר. כל השאר לא באמת נוגע בי. או לי. אז ככה זה פשוט. וככה לימדתי אותה, שיש את מה שאני רוצה ויש את כל השאר, וכל השאר לא נוגע בה. או לה. ותשמעו, זה מרתק. לקח לה מספיק זמן כדי להפנים, ומספיק זמן כדי להבין שאין דרך אחרת, ומספיק זמן כדי להודות בפניי אמש, כשהיא על הברכיים ודומעת שאני מסבירה לה אותה, לעצמה. יותר טוב ממה שהיא אי פעם הצליחה להסביר לעצמה. אותה.
והיא מסתמנת מדהים! מדהים. על ילד הכאפות, אני שומרת. אז המכות שאני דופקת בו, בד"כ מכוונות יותר לכאב שהוא עמוק. אוח! הכאבי שרירים האלה, עמוק בעצמות. ואז היללות שלו אח"כ זה משהו שאי אפשר להחליף. ולמרות זאת, היא עושה "איים" שקטים כאלה, ונשארת מסומנת ימים שלמים! צבעים נפלאים של סגול וכחול קצת אחרי אדום מחריד ומחרמן. והיא נושאת אותם בגאווה. וזה משעשע אותי הדרך שלה להזכיר לי שיש לה כווית סיגריה על הכתף. מה כוויה? בור! אז אנחנו יושבים בגינה, ערימות אוכל על השולחן, כמה חברים טובים, וכשאני בתוך פרץ צחוק מתגלגל, היא מעבירה את היד שלה על הכתף, ועושה פרצוף מסכן של כואב. והיא יושבת מולי, ואנחנו מוקפים אנשים, והמבט שלי משתק אותה. ובעיניים שלה אני רואה את ההזדקקות ליחס. אז אני מתעלמת. היא מנסה שוב, ומקבלת מבט מצמית. וכמו בהילוך איטי היא אני רואה אותה מתכווצת לכדור קטנטן עם עיניים שחורות בוערות ושיער ארוך וחלק שבא לי ללפף אותו סביב היד שלי, למשוך ולמרוח אותה על הרצפה בעזרתו. כי זאת בדיוק הסיבה שהוא קיים לה על הראש. להיות נמרחת. אז אני קמה והיא קמה מיד אחרי, ואני נכנסת לחדר כדי להסביר לה בדיוק את זה. וכמו שפחה טובה היא מהנהנת, ומורידה את הראש.
אני משאירה אותה ככה, וחוזרת החוצה. תכף יבוא לי. ותכף היא תהיה מרוחה על ברזלים של מיטה בידיים קשורות וכוס פעור. תכף הפנים שלה יאדימו ואז הדמעות שלה יתחילו לזלוג. תכף זנבות של עור יעשו עליה אומנות. תכף השדיים שלה יעוטרו בסיכות עם ראשים צבעוניים. תכף אני אשב לה על הפנים והיא תתחנן לנשום. תכף ילכו כל הפרצופים פה מתוך סוכה מלאת אורות מהבהבהים. ועל המנגל נשפוך מים קרים. והיא תסיים לפנות, לשפוך זבל ולרוקן מאפרות. תכף יהיה נקי, וכבר כמה שעות אחרי חצות. תכף אני אשן היטב. מלאת סיפוק. תכף.
אני מתגעגעת לילד הכאפות. נשלטת זה לא נשלט. והיא לא יכולה להיות נשלט כשאני רוצה. עולמות שונים.
לי יש את שניהם.
אושר לי. ככה.
