והיו עוד הרבה לאורך הדרך, כאלה שבאו והלכו, כאלה שבאו ונשארו. כאלה שרציתי שילכו וחלק קטן שרציתי שיישארו. החוט המקשר בן כולם היה חוט מדהים. כולם רצו שאני אכאיב להם. חלק גדול מהמקרים היה לא פיזי בעליל. ההבנה הייתה נופלת כמה שניות אחרי שהייתי מתארת את הקשר הישיר בין הרצון שלי בכאב שלהם לאהבה שאני יכולה לתת. סו מי. לא מאמינה בשליטה בלי אהבה. לא מאמינה בשליטה ממקום מנוכר. לא מאמינה שקיים סיפוק אדיר יותר מתחושת בעלות על גוף ונשמה יחד. גלימס ראשוני מעניק לשנה הזאת תחושה של ימים ספורים. נסיון שני לכמת את מה שקרה בה, גורם לי להבין כמה כל יום ממנה הכיל הרבה מאד שעות של שורה תחתונה אחת חשובה: אושר שאי אפשר להסביר במילים. שמחה שגורמת לנימים הקטנים בגוף לקפצץ. לב שמצליח להכיל יותר. לב שמתרחב בלי הפסקה.
ברמה מסוימת השנה הזאת הייתה גם שנה מלאת שינויים עבורי. נגעתי במקומות חדשים. ניערתי אבק של הגדרות שניסו לתפוס מחסה על הכתפיים שלי. עשיתי אישה. ואז עוד אחת. סגרתי אוויר על יותר צוואר ממה שאי פעם חלמתי. עברתי דירה. התגרשתי. נטשתי את הבלונד לטובת שחור בוהק (טוב, זה רק בימים האחרונים..:)) והפכתי אחד נוסף לטוב יותר.
ובכל רגע נתון הוא היה שם. לטוב ולרע. בלי משבצות תחומות מראש. בלי לתת למילה נשלט להיות רק ארבע אותיות. בדיוק היום לפני שנה, על מרפסת עם ריח של יער, העצמות שלי דיברו בפעם הראשונה ולחשו לי שכדאי. אז לקחתי.
ואני אוהבת אותו יותר ממה שמילים יכולות לתאר. אין אף פעם רגע משעמם. היכולת שלו להפוך צרכים ורצונות שלו, לשלי, היא מהנדירות שקיימות. אם זאת לא מהות ההתמסרות, בחיי שאין לי מושג מה כן.
ואת הפוסט מלפני שנה אני רק אניח פה.
http://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=405986&blog_id=69215
