"אני יכול בבקשה לגמור גבירתי"
לא.
סבב שני של תענוג בלתי פוסק. והוא שואל שוב. אני כמעט מתרככת. כמעט מבינה את הצורך. כמעט "עוד מעט".
אינטנסיביות מטורפת של עוד כמה דקות בלי נשימה. שלו.
הוא מבקש שוב.
אני מדממת לו כוויה בת חודש וקצת. ואז מעבירה אצבעות מלטפות על הפטמות שלו. כואבות מוות. ראיתי את זה קורה, אז אני יודעת. תוקעת ציפורניים חדות. ממוללת. קצת כמו את המחשבות שלו. קצת כמו הרגשות שלו. בדיוק כמו את מנעד התחושות הרחב שהוא נע בהן כשהוא מתחתיי. וגם כשהוא לא. מוצאת בהן אחיזה כואבת במיוחד ומסבירה לו שאני אמשיך והוא יספור עד עשרים. הוא יושב על הברכיים. הפטמות שלו שורפות. האצבעות שלי לא זזות משם. והוא יכול לבחור להפסיק בשמונה. או ארבע עשרה. אני אשלוט בכאב. הוא במשך הזמן שיכאב לו. אני מרגישה שהוא ימשיך עד עשרים. זה גם קורה. אני מרגישה שזה יהיה סף חדש של כאב. זה גם קורה. אני כמעט ולא מדייקת להעריך נכון את העוצמה. כי בשנייה שיוצאת לו מהפה הספרה עשרים, הוא נשאר בלי כלום בפנים. כמה שעות אחרי הוא יספר לי שהוא הרגיש כמו גרב אחרי כביסה. כמו עור בלי פנימיות. מרוּקן לחלוטין. נטול יכולת דיבור או נשימה. יד אחת שלי מונחת לו מתחת לעורף, השנייה מלטפת פנים נסוכות שלווה שמיימית.
גַמור בלי לגמור.
שלי.
באותו הלילה. בשקט בשקט, הוא יעביר יד על החזה שלו. יחייך. ולא רק כי כואב לו.
ממני.
