שבוע שעבר עשיתי ונילי.
וואו, זה קצת נשמע כמו התחלה של בדיחה. רק תאמינו לי שכלום ממה שקרה לא היה בדיחה..
מצאתי את עצמי מתענגת על לתת למישהו קצת להוביל, רק כי ככה זה מקובל. אחד שרירי וגבוה שאפילו הצליח להרים אותי ביד אחת. לפני הכל, לא החלפנו מילה על בדסמ ושייריו. הכרות שטחית, משיכה חייתית. כימיה מטורפת, בלי הרבה מילים. רק מעשים. רק.
זה היה אחד הזיונים הכי טובים שהיו לי בתקופה האחרונה. פיור תשוקה. גוף אל גוף. ידיים רגליים וזיעה שניגרת. כמה שריטות קטנות, חצי ביס וגיחוך מצידו ש"וואו, את קינקית שחבל על הזמן". ואז חיוך קטן מהצד שלי. והרבה אנחות. הרבה.
כשעשן כחלחל של סיגריה שנגמרת התחיל להתפוגג לו באוויר הקריר (כן. קריר אצלנו :)) סיפרתי לו קצת על מה אני באמת. מה גורם לי להתרגש. על מה אני באמת אוהבת, ועל עוד כל מיני על..
הוא סתם היה בהלם שעבר לו אחרי שניה וחצי ("יווו, עכשיו הכל מסתדר לי, התזוז לפה, לא. תעמוד ככה. תרים אותי ככה. תכניס מכאן..") והוא רצה לשמוע עוד. אני פשוט ביקשתי ממנו ללכת. ככה. בלי לגייר בדסמית עוד..
***
מאז ומתמיד ההתעסקות שלי עם הצורך להכאיב היוותה משוואה די פשוטה, קשר ישיר והדוק בין הצורך שלי לקחת חושים ולהשאיר סימנים לבין כמה אני מרגישה אהבה עצומה בלב באותם רגעים. אני זוכרת בשנים מוקדמות יותר, כשהמוח שלי היה עסוק בשאלות הרות גורל כמו מה אני אעשה כשאגדל, ועם מי הכי כדאי לי להתחתן, הגוף שלי היה עסוק בפורקן פיזי. נטו. מידת החרמנות הייתה קשורה ישירות ליכולת של מי שהיה מולי לכאוב. אני מנסה להדחיק קצת שלא באמת היה אכפת לי כמה הם אוהבים את זה או לא. כלי קיבול של ספיגה. משיכה ראשונית, זיון מוח טוב, ויאללה, מכות. מסתבר שהייתי צריכה לצבור פז"מ רגשי ונפשי בשביל להצליח להביא את עצמי למקום כל כך שלם ומסופק. פיזית, ורגשית.
אה. כן. וגם לגלות, ואז להבין. ממש להבין, שהסאדיזם שלי מעולם לא היה רק פיזי.
***
הוא מתעקש לשמוע עוד, "לא על סאדו" הוא אומר לי "עלייך. על מה שעברת. על איך הגעת לאן שהגעת". ואני מוצאת את עצמי ממפה חלקים נבחרים ממני אל תוך מילים שמתיישבות על אוזן חכמה ומוח מבריק.
אני מספרת לו על נשלטים שלי, שעוברים תהליך מדהים. ביחד איתי. יד ביד. או לשון בכף רגל, איך שתרצו.. על צורך מטורף שקיים בי להפוך אנשים לטובים יותר. על קשר ישיר בין אהבה ויכולת לאהוב יותר ממושא אהבה אחד. או אחת - לשליטה על כל גווניה. גם האפרוריים. על חוויה מטורפת שאני עוברת כבר כמעט שנה עם נשלטת 24/7. (מדהים! מדהים!). על איך הכל מסתדר ונופל בדיוק למקום כשמבינים ששליטה ביסודה היא דבר מושלם. שרק במקום בו אין עכבות, שכבות או אבק של חיים אפשר להיות מי שאנחנו באמת.
הוא קצת מהופנט וקצת מנסה להסתיר לחלוחית ואז גם קצת מסביר שבפעם הראשונה בחיים שלו הוא מבין שלמילה אושר אכן יש קיום ממשי.
אנחנו לגמרי הולכים להישאר חברים :)
