גשם זלעפות ועקבים.
תאמינו לי שזה לא משהו שהולך ברגל.. :)
ממטרים. תל אביב. רוחות מטורפות, שעת בוקר מוקדמת.
אני מחפשת בעיניים מונית שתניח אותי חצי מטר מהמשרד, עשרות הולכים ובאים סביבי. שעה הומת אנשים וצבעים. כל המוניות עמוסות ובשקט מוזר נעצר לידי ג'יפ שחור.
הדבר הראשון שעולה לי בראש זה למה לא דחפתי סכין לתיק הבוקר, לא מזמן נפלה בדיוק פה חיילת על הנשק שלה, בהוא שניסה לחתוך ממנה חלקים – בעטו ואז דפקו כדור.
קצת כמו בהילוך איטי החלון נפתח, ואני לרגע נושמת עמוק ונרגעת.
מוצאת את עצמי בוהה בזוג עיניים מחוברות לראש שהצליח לרגש חלקים נבחרים ממני.
הוא.
אהבה גדולה בחיים שלי וערימת זיכרונות מתוקים מדבש.
אני מטפסת למושב, מחזירה למקום שערות ששיתפו פעולה עם הרוחות בחוץ. בועלת את הפרצוף שלו בגעגוע מטורף, ומסמסת למנכ"ל איחור בלתי צפוי.
****
כל שנה זה קורה. כל שנה החורף מגיע ואני נושמת עמוק יותר. הראייה חדה יותר. הרעב אצלי מתגבר. הצורך לבעול מעלה הילוך בתאום מופלא של מה שיורד מלמעלה.
אני מכניסה אנשים מתחת לעור שלי, ומקבלת אותם חזרה ברגעים הכי נכונים.
גשם ומתנות קטנות של החיים.
מסופקת
מסופקת.
