בוקר אחד קמתי במצב רוח לא מרומם במיוחד, אבל עם שקט בראש. הגעתי ללימודים עם מטען לא קל של רגשות על גבי שכללו בין היתר לא מעט געגועים, פנטזיות, ואהבה חדשה על הראש. הגעתי לשיעור והתיישבתי באחד המקומות, כפי שאני תמיד נוהג - במקום שונה כל פעם. שתיים מידידותיי ללימודים נכנסו אחרי בחיוך עליז וילדותי למדיי. אחת מהן, נמוכה וקצת מלאה עם חיוך מקסים וילדותי ניגשה להראות לי את הכיתוב החדש על היד שלה, שנכתב בטוש זוהר: "שייכת ל..." ואז שמה של חברתה. חייכתי אליה בחזרה. "איך זה מרגיש להיות שייכת?" שאלתי אותה. "אההה" היא מגלגלת עניים בחיפוש אחר תשובה. "מקסים" היא עונה לי בחיוך. רק עוד משחק טיפשי בין חברות.
"את לא יודעת מה את מפסידה" אמרתי לה בלא ציפייה שתבין. השיעור עמד להתחיל. המרצה שלנו לשיעור "מבוא להסטוריה של ימי הבניים", אישה מפוזרת ומבולבלת בשנות ה40 לחייה, נכנסה לכיתה והתחילה עוד שיעור הלא יודע כמה שעסק בכותרת "פאודו וסליזם". המרצה מדברת בקצב האיטי הרגיל שלה. מספרת לנו על עולם של נישואין פולטיים, על אנשים חסרי כל שמוסרים את עצמם לאנשים חזקים כדי לחיות. ועל שליטה מוחלטת חסרת אהבה. אבל אני הייתי שקוע לי בחלומות. חלומות עליה...
פגשתי אותה בפעם הראשונה בערב מטורף של ריקודי סלסה. אלו שמכירים את הג'אנר יודעים שההובלה בריקוד דומה קצת למשחק עם בובת מריונטה. הבחורה נמצאת בידיים שלך ואתה משחק בה בהתאם למוזיקה. וכך היה עם אותה בחורה. אני כבר לא זוכר איך מצאתי את עצמי רוקד איתה. אני רק זוכר שהיא לבשה חולצה בצבע ארגמן והיה לה שיער שחור חלק ומתופח היטב. היא הייתה גבוהה. לא גבוהה כמוני, אבל מטר שבעים לפחות. היו סימנים לכך שהיא מעט מלאה (כמו שאני אוהב) אבל היא התלבשה בצורה שהסתירה את זה טוב.
אחרי ריקוד חושני במיוחד שכלל בתוכו המון עשיית שטויות, יצאנו מהמועדון לחלקת דשא קטנה שהייתה בחוץ. אני לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר שלא הפסקתי להסתכל עליה. לא היה בי רצון להסתיר ממנה דבר. לא מה אני חושב עליה, לא איך העניים שלי גולשות בכל פעם אל המחסוף שלה, לא מה בא לי לעשות ברגע זה. אני מתקרב אל שפתיה, היא מתרחקת. דופקת לי מבט שאומר: אני לא באה בקלות יקירי. "את כנראה לא מעריכה מספיק כמה אני מוכן להתאמץ" אני עונה לה עם חיוך שובב. אני לוקח אותה חזרה פנימה לעוד ריקוד. אחריו אנחנו יוצאים שוב באטרף רוקדים את דרכנו אל מגרש החניה. "איך יש לך אומץ לעשות דברים כאלה?" היא שואלת. "לא נולדתי עם האומץ. רכשתי אותו במהלך חיי הקצרים". אני חוזר על החיוך הממזרי. "אני לא הולכת לנשק אותך" היא אומרת כאילו כדרך אגב. "תחזרי על זה שוב רגע, עדיין לא קלטתי את המסר". "אני לא הולכת לנשק אותך!". הבטחון העצמי שלי לא בוגד בי. אני ממשיך לרקוד איתה ברחוב כאילו כלום לא קרה. שום דבר ברקע לא מעניין אותי. רק היא מעניינת אותי. "אז למה את כאן איתי?". "כי... אתה נחמד.. וכיף לי איתך.. ו.. ואו אתה מוביל טוב (את הירקוד)". אחרי כמה דקות אני עומד לחזור למועדון, אבל היא עוצרת אותי. "חכה.. אל תלך". אני תופס בידייה ובעדינות מצמיד אותה לקיר. אני מתקרב והיא עושה את השאר. מתנשקים בהלט מטורף. כמעת אוכלים אחד את השני. ואז אני לוחש לה באוזן "עכשיו את שלי..."
נפגשנו שוב בשבוע לאחר מכן באותו מקום. הפעם הלכנו רחוק יותר. נגעתי בה בתאווה שהייתה עצורה בי בפנים עד לאותו הרגע. כל נגיעה הייתה חמה ואוהבת, אך גם רכושנית. אני לא מסוגל להסיר ממנה את הידיים. כשנגמר הערב אני נפרד ממנה לשלום, אבל שניה לאחר מכן רץ אליה שוב ולעוד נשיקה. לא מסוגל להפסיק. בלת בררה אני חותך הבייתה עם החברים.
בפעם הבאה לקחתי אותה לפארק הירקון. התיישבנו על ספסל. אני לא מסוגל להתאפק ומנשק וממזמז אותה שם. "אנשים עוברים כאן" היא אומרת מעט בחשש. "האנשים האלו לא קיימים. רק אנחנו קיימים". אנשים באמת עברו וראו אותנו. קלטתי את המבוכה בעינייה. המשכתי בכל זאת. טיילנו קצת ומצאנו מקום שקט על גבעה קטנה. לקחתי את הצעיף השחור שלה וקשרתי בו את עינייה. נישקתי אותה עם העניים קשורות. " בואי, ממשיכים לטייל" אמרתי לה. היא מתחילה להסיר את הצעיף מהעניים, אבל אני עוצר אותה. "אני רוצה שעכשיו תסמכי רק עליי בכל צעד שאת עושה. אני העניים שלך". אני מוליך אותה בעניים קשורות. אני עוצר ליד שפת הנחל. הושבתי אותה בצל של עץ בפינה דיי פרטית. אני מסיר ממנה את הצעיף. "איך את מרגישה?" היא מאוד נבוכה. "אני.. אני.. אני חושבת שהצלחת להעיר בי משהו. פנטזיות...". "ספרי לי על הפנטזיות שלך". היא קצת מהססת. "ספרי לי ואני אספר לך על שלי". היא שותקת לרגע קצר ועונה: "הצורה שבה קשרת לי את העיניים. יש לי פנטזיה לעשות את זה ככה... בלי יכולת להתנגד. וגם כמו שאנחנו עכשיו.. לעשות את זה ככה בטבע." היא לוקחת נשימה ונרגעת. היא הוציאה את מה שישב לה בלב. "אל תבין אותי לא נכון, אני עוד לא מוכנה". "אני יודע יקירה". אני מנשק אותה שוב, נוגע בה בכל הגוף. לגמרי במקרה קבוצה של ילדים שטו בסירות על הנהר ועברו קרוב אלינו. הם נראו בערך בחטיבת ביניים. הם ראו אותנו מתנשקים והתחילו להריע בקולי קולות. משהו בסגנון של "יאלההה גבר!!!" אני מרים את ידי גבוהה באוויר ומנופף להם לשלום. "תתנהגי כמו בן אדם ותאמרי להם שלום" אני אומר לה. היא מרמיה קלות את היד ומנופפת. כולה אדומה ממבוכה. "אני גאה בך" אמרתי לה באוזן.
ככה התחילה תקופה של עונג צרוף.
*סיפור אמיתי שהתרחש לפני קצת פחות משנה
לפני 12 שנים. 9 ביוני 2012 בשעה 7:56