חדר 101

אני עומד מולה ברחוב. 

בחורה שאיני מכיר ומעולם לא ראיתי.

אני רק יודע שהיא יפה באופן מדהים. היא גם בטוחה בעצמה.

כל מחשבה אחרת פשוט נמחקה מראשי באותו הרגע.

אני מתחיל לצעוד לכיוונה. הצעדים שלי גדולים אבל איטיים. 

כל צעד שאני עושה מרגיש לי כמו נצח.

כל הזמן אני מביט ישר בעיינה, לא מסיר מבט.

אני קולט שהיא עושה את אותו הדבר.

את ההבעה שעל פניה אני לא מסוגל לקרוא. 

היא קפואה במקום.

בסוף אני מגיע אליה

אני מושיט את יד ימין ומניח אותה על כתף ימין שלה. היא עדיין מביטה לי בעניים.

לא מזיזה את הראש סנתימטר

הראש שלי הולך  מתקרב... רק עוד קצת... ו... בום!

סתירה מצלצלת חטפתי!!

"מה את עושה אדיוט?! 

אני פוקח את העניים והיא מסתכלת עליי במבט מרושע. 

"ככה לימדו אותך להתייחס לאישה??!"

אני משותק

היא מרימה את הרגל ודורכת עם נעל הקב שלה בדיוק במקום שבו נמצא איבר המין הזקור שלי. 

"אתה הולך ללמוד עכשיו שיעור בנימוסים חצוף!"

ואז אני רואה מה מבצבץ מתוך תיק העור שהיה על כתפה: שוט וכמה חבלים.

מאותו הרגע כבר ידעתי מה מצפה לי

"תקשיב לי רועי, יש משהו אני רוצה לספר לך כבר הרבה זמן"

"חח, לא זכורה לי פעם אחת שלא הקשבתי לך"

"אבל אתה פשוט תצחק עליי אם אני יספר לך..."

"לא יקרה לך שום דבר אפילו אם אני קצת יצחק עליך..."

"זה בקשר לאתה יודע מי"

"אתה יודע מי היחיד שאני מכיר זה לורד וולדמורט :)"

"נו, אוף איתך!!! אתה יודע על מי אני מדברת!"

"טוב בסדר, אני מודה. מה איתו?"

"לפעמים אני מדמיינת את עצמי חותחת אותו בעדינות עם סכין לאורך הזרוע... עם מבט מרושע בעניים... ואז... ואז פשוט מלקקת את כל הדם על הפצע שוב ושוב!!"

"האמת היא שזה לא מתפיע אותי בכלל. תמיד ידעתי שמאחוריי פוזת הילדה הקטנה שלך מסתתר איזה ערפד צמא דם שמחכה לצאת החוצה"

-בשלב הזה ארוף נשלח לעבר בית החזה שלי, ואני סופג אותו בלי למצמץ-

"אני רצינית איתך!"

"אז אני חושב שאת צריכה לספר לו, ותתפלאי. הצורה שבא הוא יגיב יכולה מאוד להפתיע אותך"

"אתה לא באמת מצפה שאני אספר לו"

"אז איך הפנטזיה שלך תוכל להתגשם אחרת?"

"אתה לא באמת חושב שהיא יכולה להתגשם?"

"איך אני אוהב לומר: 'אני אולי לא מזדהה עם הפנטזיה שלך, אבל אלחם עד מוות על הזכות שלך להגשים אותה'"

"אתה לא באמת מצפה שאני יאמין שאתה המצאת את זה... זה גם נשמע לי קצת מוכר מאיפשהו.."

"לא, לא אני המצאתי את זה. המציא את זה איזה חרא אנטישמי שחיי לפני 250 שנה. אבל איכשהו, כשאני חושב על זה... אני בעצם דיי אוהב את החרא ההוא. אפילו שהוא לא היה כל כך אוהב אותי. כי בכל הוא נתן תרומה דיי גדולה לאנושות...

"אבל איך כל זה קשור אליי?"

"זה אומר שאם יש לך פנטזיה משלך, את צריכה לצאת ולהגשים אותה. לא לשמור בבטן."

"ואם הוא לא יסכים שאחתוך אותו?"

"אז תמצאי מישהו אחר לחתוך"

"ומה איתך? אותך אפשר לשסע?"

השבוע הגשמתי סוף סוף את מה שרציתי זה כבר חודשים. הקעקוע הראשון שלי שמאתר כעת את הצד השמאלי של החזה שלי, הידוע גם כ"אזור הלב".

ואני חייב להודות שזה דרש ממני התלבטות לא קטנה - במיוחד מצד משפחתי שהתנגדו מאוד לעניין, ומנגד את חברי - שחלקם כבר ותיקים בעולם הקעקועים וניסו לדחוף אותי לעניין.

הייתי ממש לחוץ כל הסוף שבוע לפני ואפילו כשהגעתי אל המקעקע. אבל ההרגשה של אחרי הייתה פשוט נפלאה! יש חוויות שעושות אותך מאושר לפחות ל24 שעות שאחרי!

ואגב, אם אתם סאדיסטים ורוצים לממש את עצמכם אז עזבו את עולם השליטה. לכו תיהיו מקעקעים. פשוט לא האמנתי איזה כאבי טופת זה הדבר הזה. ועוד 3 שעות ברציפות ישבתי שם.

אחרי הרבה זמן שלא ביקרתי כאן אני חוזר. הפעם הבטחתי לעצמי שהכל יהיה במידה. בלי להבות יותר מידי זמן בסמך. עדיין טוב שכולכם כאן. זה נותן לי הפסקה של כמה רגעים מכל העבודות בתואר. ככה אני יכול להיכנס הנה ברגעים שבהם משהו לא מסתדר עם התרגיל. אני תקוע עם המתמתיקה המזורגגת הזו והמוח נתחן ופשוט מתחנן לעשות משהו אחר.

בדיוק לרגעים המיאשים האלה נועד הכלוב :)

אני עומד מול הדלת בשתיקה. אני מרגיש כאילו אין שום דבר שקיים מאוחריי. יש רק את מה שנמצא מאחורי הדלת הזו ממש כמו תחילת המבוך. אני מושיט את היד אל דלת העץ הישנה. אני מלטף אוצה ונדקר משביב עץ שנתקע לי כמו קוץ ביד. אני מתאמץ לשמור על שתיקה ומוציא את הקוץ מהאצבע. אני שם את היד על הידית ופותח אותה בשקט בשקט, לאט לאט. אני לא מצליח להחניק את החריקה של הדלת והיא משמיעה ציליל חזק של חריקה. אני ממשיך במסדרון שמואר במנורות שמן ומלא בקורי עכביש על הקירות והתקרה. משהו פתאום מרגיש לי לא בסדר. זה לא הפחד. משהו בי השתנה. אני לא מבין מה. בהמשך המסדרון יש מראה. אני מתקרב. היא מלאה באבק וקורים. אני מנקה את הכל בידיי. ואז אני רואה את עצמי. אני שוב ילד. אבל אני לא נבהל, אני אדיש. אני נראה בן 14 או 15. לא מצליח להחליט.
אני לא מזהה את הבגדים שאני לובש. מעולם לא לבשתי סגול. מעולם לא אהבתי את הצבע הזה. החולצה מכופתרת למחצה בחלק העליון. היא נראת כאילו מתקופה אחרת אבל אני לא מצליח לזהות מאיזו. יש בי עוד משהו שונה. השיער שלי. הוא מעולם לא היה חלק כל כך. הוא תמיד היה גס ויבש. מי אני? אני שומע קולות. קולות של הליכה מחדר סמןך. אני מוצא את הדלת. אני מהסס אם לדפוק עליה. אחרי כמה רגעים אני מחליט שלא.אני פותח את הדלת לאט לאט.

בחדר גדול שבמרכזו ניצב שולחן מלבני ארוך ערוך לסעודה בכלים שנראים גם הם מתקופה אחרת. כולם עשויים מכסף. בצד החדר בערה אח גדולה. ושם היא ישבה. שקצה השולחן שמרוחק ממני בסמוך לאח. היא הייתה היחידה בחדר מלבדי. היא הייתה כל כך שונה. שיערה היה בחלקו ג'ינג'י ובחלקו שחור. היא לבשה את השמלה המוזרה ביותר שראיתי איי פעם, שהייתה מורכבת ממחוך בחלק העליון ובחלק התחתון הפכה לשמלה רגילה בצבע סגול, או שאולי היו אלה שתי חלקים נפרדים - לא יכולתי לדעת. פנייה היו מאופרות בכבדת בצורה גותית אפלה, אך לא מרתיעה. כל פניה לבנות פרט לפסים שחורים שנראו כמו דמעות שזלגו מעניה. לא יכולתי לזהות כלל בת כמה היא עם כל האיפור על פניה. היא יכלה לנוע בין 20 ל30 או אולי יותר ואולי גם פחות. פתאום אני קולט שאני עומד שם כבר כמה דקות מבלי שאיש מאיתנו דיבר. היא רק הביטה בי זמן קצר וחזרה לכוס שלה שהכיל משקה שלא זהיתי. התיישבתי באחד הכיסאות שלצד השולחן לא רחוק ממנה. חיכיתי עוד דקה עד שדיברתי. "מי את?". זו השאלה ששאלתי. לא איפה אני, לא איך היגעתי הנה ולא איך אני יוצא מכאן. הייתי אדיש לכל אלה. היא הייתה הדבר היחיד שעניין אותי. "אתה אינך אורח בביתי" היא אמרה בקול עמוק. "אם תישאר, גורלך יהיה נתון בידיים שלי". שתקתי למשך רגע אחד. "אני מעדיף להישאר" אמרתי, אבל לא הייתי מסוגל לומר דבר מעבר לכך. הייתי שוב אותו ילד מפוחד. אבל המשיכה לאותה אישה מסתורית הייתה חזקה יותר. היא חייכה לעברי. נראה היה שהיא מפיקה הנאה מן הפחד שלי. היא קמה מן הכיסא והתקרבה אליי. לא הייתי מסוגל להזיז שריר בגופי פרט לעניי. הייתי קפוא במקום. היא הושיטה את ידייה וליטפה את גופי החם. יד אחת על בית החזה שלי ויד שנייה על הבטן. "אם כך אתה תישאר עימי זמן מה" אמרה לי האישה. היא עבר לאט לאט על שרירי גופי. בזרוע וברגליים. בבטן ובגב. היא כיסתה את עיניי במתפחת כלשהיא והוליכה אותי החוצה מהחדר. הובאתי לחדר שהייתה בו מיטה שעליה הושיבה אותי. הרגשתי כיצד היא ממשת את הזיקפה שנוצרה במכנסיי. שמעתי שמץ של צחקוק. ואז היא נשקה לי בשפתיים נשיקה קצרה. "אתה תישאר כאן בנתיים ותחכה עד שאחזור" הנהנתי בראשי להסכמה. "ואל תוריד את כיסוי העניים אחרת אכעס מאוד". הנהנתי שוב. "בנתיים דמיין לך את כל הדברים שאעשה בך כשאחזור". היא ציחקקה ויצאה מהחדר. ואני נשארתי שם לבד לא מעז להמרות את פיה. שקוע במחשבות על האישה המסתורית ומה שהיא מתכננת בשבילי.

ההמשך יבוא

אני מסתכל עליה בלי להזיז את העניים. למרות שהיא לא קרובה אלי בוחן כל פרט קטן בגוף שלה שאני מצליח לראות.
גם אם הוא לא מושלם אני עדיין מוצא אותו מעניין ומושך. אני מדמיין את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות איתה. היא לא נראת כזו שמסוגלת לקחת פיקוד. לעשות בי ככל העולה על רוחה. היא תמימה יותר. כאילו מחכה שגבר יפרוץ לתוך עולמה ויוביל אותה אל הלא נודע. אני מדמיין את עצמי ניגש אליה ותופס בשיערה, עושה ככל העולה על רוחי. זה כל כך נחמד, גם אם זה לא מציאותי :). וזה לא שאני צריך לרסן את עצמי בכח כדי לא לעשות את זה. אני יודע שאני לא באמת רוצה לעשות זאת למי שלא תלך ביחד איתי. אז אני מתחיל לתהות מה עובר לה בראש. מה אני אמצא אצלה בצד האפל של המוח? אני יכול לגשת לשם עכשיו ולדבר איתה. אבל האם זה באמת מה שאני רוצה? או שאולי אני לא רוצה לדבר ופשוט לנשק אותה במקום? האם אני יכול להפסיק לרדוף אחריהן? כנראה שלעולם לא. אני פשוט כבול ביידי הצורך שלי, שהדרך היחידה להרגיע אותו היא פשוט לעשות את זה. ואז היא מתקרבת אלי ואני כבר יודע מה אני צריך לעשות. אני חייב לדבר איתה - חייב להכיר אותה. וככה אני תוהה למה נולדתי כזה סוטה? כזה שכל הזמן יש לו בחורות בראש? למה דווקא אני?

נפגשנו לילה אחד. היא הייתה חוצפנית לא קטנה. בוחנת אותי ביציאות שלה, אם אני ארתע או אתרגז. היה לה שיער אדמוני מתולתל
שנהנתי להתעלל בו - משמע לפרוע לה אותו בכל פעם מחדש. הוא מצא חן בעניי כשהוא פרוע. הוא נתן לה מראה חייתי ושובב כמו שאני אוהב. "תיזהר ממני, אני בחורה אלימה" היא אומרת לי לאחר ששיחקתי לה בשיער, אבל אני מרגיש שהיה באמירה הזו משהו שמעבר להומור. את ההומור שלה לקח לי קצת זמן להפנים. לפעמים היא יכולה ללכת רחוק מידי עם הסרקסטיות שלה מבלי לשים לב שעדיף לעצור. יכול להיות שהיא פגעה מעט באנשים בעבר שלא הבינו אותה כפי שהיא, אבל בכל אופן - לא אותי. לפעמים מפתיע אותי שאני תמיד נמשך לבחורות שנוהגות להגדיר את עצמן "קצת שונות". אם מישהי נראית לי יותר מידי נורמלית היא פשוט מתחילה לשעמם אותי. כחו את הישראלית הממוצעת עם שיער ועניים שחורות, גןף מעט שחום ונאה לכל המידות. היא לא תעניין אותי בכלל אם אין בה שום דבר מיוחד.

נפגשנו שוב על החוף. מטיילים על החול יד ביד עד שהגענו לשלולית קטנה על החוף. "יש לך אומץ להיכנס עם הרגליים?" אני שואל. "מה אני אקבל אם כן?". "נשיקה טובה". היא מחייכת ונכסנת מטיזה מים לכל עבר כשאני המטרה המרכזית. היא יוצאת ואני מנשק אותה בלהט. אחרי שהשתעשנו מעט על החוף היא ספרה לי על כל הדאגות שלה - שאינם עינייכנם - והיו שם לא מעט. אני יודע שהפתרון לכל אלו לא יכול לבוא ממני והיא צריכה לקבל את ההחלטות בעצמה, אבל אני יכול לתת לה אותי כמשענת. וכך היה כשהיא מניחה את הראש על עצם החזה שלי, מקשיבה לפעימות והלב ומספרת לי הכל לפרטי פרטים. התשוקה שלה אליי רק מתחילה, אבל אני יודע שהיא כבר שלי. ועמוק בלב אני כבר מתחיל לתכנן כיצד להעביר אותה אל הצד האפל. 😄

בכותבי את הפוסט הזה אני מבטיח לעצמי שאת הבאים אחריו אני אקדיש לבנות שאני אוהב. ולמזלי יש לי הרבה יותר לומר עליהן
מאשר על אלו שיבאו עכשיו. אבל את הכעס שלי על אלו אני לא רוצה לשמור בבטן.

לצערי הרב עדיין יוצא לי להתיקל בהן מפעם לפעם. אפילו כאן במחוזותינו. אני אדגיש שבניגוד לדעה הרווחת הן מעטות.
אז נניח עכשיו שיצאתי לי לבר עם חברים והופ צצה לי אחת כזו מול העניים, מחייכת את החיוך הערמומי שלה. למה הן תמיד נראות
כל כך טוב? אני שואל את עצמי. אז כדי לחסוך ממכם את הטרחה אני אוריד את כל המניפולטיביות שיש בשיחה איתן ואחשוף מה באמת עובר בראש של כל אחד מהצדדים:

אני: "היי :), אני כבר 10 דקות לא מצליח להסתכל על שום דבר חוץ מעלייך. מי את?" היא מחייכת וקצת המומה
אני: "אני רועי.... בלה בלה בלה"
היא: "תשמע רועי אתה ממש מקסים, אבל אתה רואה אותו שם" מצביעה על בחור בקצה השני של הבר. "הוא מוכן לקנות לי כל מה שאני אבקש בשביל הכוס שלי. ואתה רואה אותו" מצביעה על בחור אחר. "הוא מוכן לקחת אותי לדיסנילנד בשביל הכוס שלי. אז מה אתה מוכן להציע לי?"
אני: "אני מציע לך טיפ קטן: עדיף שכבר תיהי זונה. זונה לפחות מרוויחה את הכסף שלה ביושר (עד כמה שניתן לומר). זונה לא אובדת על אנשים, ועושה את עצמה כאילו מעוניינת כדי להשיג מה שהיא רוצה. אז אם הכוס שלך זה הדבר היחיד שיש לך ששווה משהו, עדיף שכבר תיהי זונה"

הלוואי ובאמת יכולתי פשוט לומר להן את זה ככה. מילה במילה. לצערי אני יודע שזה לעולם לא יקרה כי אני פשוט לא בן אדם כזה.
כל הכעס יצא החוצה בשלום :)

"לשום דבר לא הצלחתי להפוך: לא לרשע, לא לטוב, לא למנוול, לא לישר, לא לגיבור ולא לרמש.
עכשיו אני חי את שארית חיי בפינה, מתגרה בעצמי בנחמה הזעפנית והלא מועילה לכלום, שאדם חכם לא יכול להפוך ברצינות למשהו ושרק הטיפש יכול להפוך למשהו."

פיודור דוסטויבסקי, "כתבים מן המחתרת"


גם אני מעולם לא הצלחתי. עדיין ממשיך לנסות. הצורך שבי לעולם לא נגמר. הוא משאיר אותי עם המטרה מול העניים.
וכל עוד היא שם, לעולם לא אוכל לוותר. כי אין לי טעם בלעדיה...

בוקר אחד קמתי במצב רוח לא מרומם במיוחד, אבל עם שקט בראש. הגעתי ללימודים עם מטען לא קל של רגשות על גבי שכללו בין היתר לא מעט געגועים, פנטזיות, ואהבה חדשה על הראש. הגעתי לשיעור והתיישבתי באחד המקומות, כפי שאני תמיד נוהג - במקום שונה כל פעם. שתיים מידידותיי ללימודים נכנסו אחרי בחיוך עליז וילדותי למדיי. אחת מהן, נמוכה וקצת מלאה עם חיוך מקסים וילדותי ניגשה להראות לי את הכיתוב החדש על היד שלה, שנכתב בטוש זוהר: "שייכת ל..." ואז שמה של חברתה. חייכתי אליה בחזרה. "איך זה מרגיש להיות שייכת?" שאלתי אותה. "אההה" היא מגלגלת עניים בחיפוש אחר תשובה. "מקסים" היא עונה לי בחיוך. רק עוד משחק טיפשי בין חברות.
"את לא יודעת מה את מפסידה" אמרתי לה בלא ציפייה שתבין. השיעור עמד להתחיל. המרצה שלנו לשיעור "מבוא להסטוריה של ימי הבניים", אישה מפוזרת ומבולבלת בשנות ה40 לחייה, נכנסה לכיתה והתחילה עוד שיעור הלא יודע כמה שעסק בכותרת "פאודו וסליזם". המרצה מדברת בקצב האיטי הרגיל שלה. מספרת לנו על עולם של נישואין פולטיים, על אנשים חסרי כל שמוסרים את עצמם לאנשים חזקים כדי לחיות. ועל שליטה מוחלטת חסרת אהבה. אבל אני הייתי שקוע לי בחלומות. חלומות עליה...

פגשתי אותה בפעם הראשונה בערב מטורף של ריקודי סלסה. אלו שמכירים את הג'אנר יודעים שההובלה בריקוד דומה קצת למשחק עם בובת מריונטה. הבחורה נמצאת בידיים שלך ואתה משחק בה בהתאם למוזיקה. וכך היה עם אותה בחורה. אני כבר לא זוכר איך מצאתי את עצמי רוקד איתה. אני רק זוכר שהיא לבשה חולצה בצבע ארגמן והיה לה שיער שחור חלק ומתופח היטב. היא הייתה גבוהה. לא גבוהה כמוני, אבל מטר שבעים לפחות. היו סימנים לכך שהיא מעט מלאה (כמו שאני אוהב) אבל היא התלבשה בצורה שהסתירה את זה טוב.
אחרי ריקוד חושני במיוחד שכלל בתוכו המון עשיית שטויות, יצאנו מהמועדון לחלקת דשא קטנה שהייתה בחוץ. אני לא זוכר על מה דיברנו. אני זוכר שלא הפסקתי להסתכל עליה. לא היה בי רצון להסתיר ממנה דבר. לא מה אני חושב עליה, לא איך העניים שלי גולשות בכל פעם אל המחסוף שלה, לא מה בא לי לעשות ברגע זה. אני מתקרב אל שפתיה, היא מתרחקת. דופקת לי מבט שאומר: אני לא באה בקלות יקירי. "את כנראה לא מעריכה מספיק כמה אני מוכן להתאמץ" אני עונה לה עם חיוך שובב. אני לוקח אותה חזרה פנימה לעוד ריקוד. אחריו אנחנו יוצאים שוב באטרף רוקדים את דרכנו אל מגרש החניה. "איך יש לך אומץ לעשות דברים כאלה?" היא שואלת. "לא נולדתי עם האומץ. רכשתי אותו במהלך חיי הקצרים". אני חוזר על החיוך הממזרי. "אני לא הולכת לנשק אותך" היא אומרת כאילו כדרך אגב. "תחזרי על זה שוב רגע, עדיין לא קלטתי את המסר". "אני לא הולכת לנשק אותך!". הבטחון העצמי שלי לא בוגד בי. אני ממשיך לרקוד איתה ברחוב כאילו כלום לא קרה. שום דבר ברקע לא מעניין אותי. רק היא מעניינת אותי. "אז למה את כאן איתי?". "כי... אתה נחמד.. וכיף לי איתך.. ו.. ואו אתה מוביל טוב (את הירקוד)". אחרי כמה דקות אני עומד לחזור למועדון, אבל היא עוצרת אותי. "חכה.. אל תלך". אני תופס בידייה ובעדינות מצמיד אותה לקיר. אני מתקרב והיא עושה את השאר. מתנשקים בהלט מטורף. כמעת אוכלים אחד את השני. ואז אני לוחש לה באוזן "עכשיו את שלי..."

נפגשנו שוב בשבוע לאחר מכן באותו מקום. הפעם הלכנו רחוק יותר. נגעתי בה בתאווה שהייתה עצורה בי בפנים עד לאותו הרגע. כל נגיעה הייתה חמה ואוהבת, אך גם רכושנית. אני לא מסוגל להסיר ממנה את הידיים. כשנגמר הערב אני נפרד ממנה לשלום, אבל שניה לאחר מכן רץ אליה שוב ולעוד נשיקה. לא מסוגל להפסיק. בלת בררה אני חותך הבייתה עם החברים.
בפעם הבאה לקחתי אותה לפארק הירקון. התיישבנו על ספסל. אני לא מסוגל להתאפק ומנשק וממזמז אותה שם. "אנשים עוברים כאן" היא אומרת מעט בחשש. "האנשים האלו לא קיימים. רק אנחנו קיימים". אנשים באמת עברו וראו אותנו. קלטתי את המבוכה בעינייה. המשכתי בכל זאת. טיילנו קצת ומצאנו מקום שקט על גבעה קטנה. לקחתי את הצעיף השחור שלה וקשרתי בו את עינייה. נישקתי אותה עם העניים קשורות. " בואי, ממשיכים לטייל" אמרתי לה. היא מתחילה להסיר את הצעיף מהעניים, אבל אני עוצר אותה. "אני רוצה שעכשיו תסמכי רק עליי בכל צעד שאת עושה. אני העניים שלך". אני מוליך אותה בעניים קשורות. אני עוצר ליד שפת הנחל. הושבתי אותה בצל של עץ בפינה דיי פרטית. אני מסיר ממנה את הצעיף. "איך את מרגישה?" היא מאוד נבוכה. "אני.. אני.. אני חושבת שהצלחת להעיר בי משהו. פנטזיות...". "ספרי לי על הפנטזיות שלך". היא קצת מהססת. "ספרי לי ואני אספר לך על שלי". היא שותקת לרגע קצר ועונה: "הצורה שבה קשרת לי את העיניים. יש לי פנטזיה לעשות את זה ככה... בלי יכולת להתנגד. וגם כמו שאנחנו עכשיו.. לעשות את זה ככה בטבע." היא לוקחת נשימה ונרגעת. היא הוציאה את מה שישב לה בלב. "אל תבין אותי לא נכון, אני עוד לא מוכנה". "אני יודע יקירה". אני מנשק אותה שוב, נוגע בה בכל הגוף. לגמרי במקרה קבוצה של ילדים שטו בסירות על הנהר ועברו קרוב אלינו. הם נראו בערך בחטיבת ביניים. הם ראו אותנו מתנשקים והתחילו להריע בקולי קולות. משהו בסגנון של "יאלההה גבר!!!" אני מרים את ידי גבוהה באוויר ומנופף להם לשלום. "תתנהגי כמו בן אדם ותאמרי להם שלום" אני אומר לה. היא מרמיה קלות את היד ומנופפת. כולה אדומה ממבוכה. "אני גאה בך" אמרתי לה באוזן.
ככה התחילה תקופה של עונג צרוף.


*סיפור אמיתי שהתרחש לפני קצת פחות משנה