"תקשיב לי רועי, יש משהו אני רוצה לספר לך כבר הרבה זמן"
"חח, לא זכורה לי פעם אחת שלא הקשבתי לך"
"אבל אתה פשוט תצחק עליי אם אני יספר לך..."
"לא יקרה לך שום דבר אפילו אם אני קצת יצחק עליך..."
"זה בקשר לאתה יודע מי"
"אתה יודע מי היחיד שאני מכיר זה לורד וולדמורט :)"
"נו, אוף איתך!!! אתה יודע על מי אני מדברת!"
"טוב בסדר, אני מודה. מה איתו?"
"לפעמים אני מדמיינת את עצמי חותחת אותו בעדינות עם סכין לאורך הזרוע... עם מבט מרושע בעניים... ואז... ואז פשוט מלקקת את כל הדם על הפצע שוב ושוב!!"
"האמת היא שזה לא מתפיע אותי בכלל. תמיד ידעתי שמאחוריי פוזת הילדה הקטנה שלך מסתתר איזה ערפד צמא דם שמחכה לצאת החוצה"
-בשלב הזה ארוף נשלח לעבר בית החזה שלי, ואני סופג אותו בלי למצמץ-
"אני רצינית איתך!"
"אז אני חושב שאת צריכה לספר לו, ותתפלאי. הצורה שבא הוא יגיב יכולה מאוד להפתיע אותך"
"אתה לא באמת מצפה שאני אספר לו"
"אז איך הפנטזיה שלך תוכל להתגשם אחרת?"
"אתה לא באמת חושב שהיא יכולה להתגשם?"
"איך אני אוהב לומר: 'אני אולי לא מזדהה עם הפנטזיה שלך, אבל אלחם עד מוות על הזכות שלך להגשים אותה'"
"אתה לא באמת מצפה שאני יאמין שאתה המצאת את זה... זה גם נשמע לי קצת מוכר מאיפשהו.."
"לא, לא אני המצאתי את זה. המציא את זה איזה חרא אנטישמי שחיי לפני 250 שנה. אבל איכשהו, כשאני חושב על זה... אני בעצם דיי אוהב את החרא ההוא. אפילו שהוא לא היה כל כך אוהב אותי. כי בכל הוא נתן תרומה דיי גדולה לאנושות...
"אבל איך כל זה קשור אליי?"
"זה אומר שאם יש לך פנטזיה משלך, את צריכה לצאת ולהגשים אותה. לא לשמור בבטן."
"ואם הוא לא יסכים שאחתוך אותו?"
"אז תמצאי מישהו אחר לחתוך"
"ומה איתך? אותך אפשר לשסע?"