אני עומד מול הדלת בשתיקה. אני מרגיש כאילו אין שום דבר שקיים מאוחריי. יש רק את מה שנמצא מאחורי הדלת הזו ממש כמו תחילת המבוך. אני מושיט את היד אל דלת העץ הישנה. אני מלטף אוצה ונדקר משביב עץ שנתקע לי כמו קוץ ביד. אני מתאמץ לשמור על שתיקה ומוציא את הקוץ מהאצבע. אני שם את היד על הידית ופותח אותה בשקט בשקט, לאט לאט. אני לא מצליח להחניק את החריקה של הדלת והיא משמיעה ציליל חזק של חריקה. אני ממשיך במסדרון שמואר במנורות שמן ומלא בקורי עכביש על הקירות והתקרה. משהו פתאום מרגיש לי לא בסדר. זה לא הפחד. משהו בי השתנה. אני לא מבין מה. בהמשך המסדרון יש מראה. אני מתקרב. היא מלאה באבק וקורים. אני מנקה את הכל בידיי. ואז אני רואה את עצמי. אני שוב ילד. אבל אני לא נבהל, אני אדיש. אני נראה בן 14 או 15. לא מצליח להחליט.
אני לא מזהה את הבגדים שאני לובש. מעולם לא לבשתי סגול. מעולם לא אהבתי את הצבע הזה. החולצה מכופתרת למחצה בחלק העליון. היא נראת כאילו מתקופה אחרת אבל אני לא מצליח לזהות מאיזו. יש בי עוד משהו שונה. השיער שלי. הוא מעולם לא היה חלק כל כך. הוא תמיד היה גס ויבש. מי אני? אני שומע קולות. קולות של הליכה מחדר סמןך. אני מוצא את הדלת. אני מהסס אם לדפוק עליה. אחרי כמה רגעים אני מחליט שלא.אני פותח את הדלת לאט לאט.
בחדר גדול שבמרכזו ניצב שולחן מלבני ארוך ערוך לסעודה בכלים שנראים גם הם מתקופה אחרת. כולם עשויים מכסף. בצד החדר בערה אח גדולה. ושם היא ישבה. שקצה השולחן שמרוחק ממני בסמוך לאח. היא הייתה היחידה בחדר מלבדי. היא הייתה כל כך שונה. שיערה היה בחלקו ג'ינג'י ובחלקו שחור. היא לבשה את השמלה המוזרה ביותר שראיתי איי פעם, שהייתה מורכבת ממחוך בחלק העליון ובחלק התחתון הפכה לשמלה רגילה בצבע סגול, או שאולי היו אלה שתי חלקים נפרדים - לא יכולתי לדעת. פנייה היו מאופרות בכבדת בצורה גותית אפלה, אך לא מרתיעה. כל פניה לבנות פרט לפסים שחורים שנראו כמו דמעות שזלגו מעניה. לא יכולתי לזהות כלל בת כמה היא עם כל האיפור על פניה. היא יכלה לנוע בין 20 ל30 או אולי יותר ואולי גם פחות. פתאום אני קולט שאני עומד שם כבר כמה דקות מבלי שאיש מאיתנו דיבר. היא רק הביטה בי זמן קצר וחזרה לכוס שלה שהכיל משקה שלא זהיתי. התיישבתי באחד הכיסאות שלצד השולחן לא רחוק ממנה. חיכיתי עוד דקה עד שדיברתי. "מי את?". זו השאלה ששאלתי. לא איפה אני, לא איך היגעתי הנה ולא איך אני יוצא מכאן. הייתי אדיש לכל אלה. היא הייתה הדבר היחיד שעניין אותי. "אתה אינך אורח בביתי" היא אמרה בקול עמוק. "אם תישאר, גורלך יהיה נתון בידיים שלי". שתקתי למשך רגע אחד. "אני מעדיף להישאר" אמרתי, אבל לא הייתי מסוגל לומר דבר מעבר לכך. הייתי שוב אותו ילד מפוחד. אבל המשיכה לאותה אישה מסתורית הייתה חזקה יותר. היא חייכה לעברי. נראה היה שהיא מפיקה הנאה מן הפחד שלי. היא קמה מן הכיסא והתקרבה אליי. לא הייתי מסוגל להזיז שריר בגופי פרט לעניי. הייתי קפוא במקום. היא הושיטה את ידייה וליטפה את גופי החם. יד אחת על בית החזה שלי ויד שנייה על הבטן. "אם כך אתה תישאר עימי זמן מה" אמרה לי האישה. היא עבר לאט לאט על שרירי גופי. בזרוע וברגליים. בבטן ובגב. היא כיסתה את עיניי במתפחת כלשהיא והוליכה אותי החוצה מהחדר. הובאתי לחדר שהייתה בו מיטה שעליה הושיבה אותי. הרגשתי כיצד היא ממשת את הזיקפה שנוצרה במכנסיי. שמעתי שמץ של צחקוק. ואז היא נשקה לי בשפתיים נשיקה קצרה. "אתה תישאר כאן בנתיים ותחכה עד שאחזור" הנהנתי בראשי להסכמה. "ואל תוריד את כיסוי העניים אחרת אכעס מאוד". הנהנתי שוב. "בנתיים דמיין לך את כל הדברים שאעשה בך כשאחזור". היא ציחקקה ויצאה מהחדר. ואני נשארתי שם לבד לא מעז להמרות את פיה. שקוע במחשבות על האישה המסתורית ומה שהיא מתכננת בשבילי.
ההמשך יבוא
לפני 12 שנים. 29 ביולי 2012 בשעה 12:30