פרגמנטים

שום דבר לא הכין אותי לזה. הנערים ישבו שם על קצה המדרכה. שותקים. שהופעתי הם הביטו בי במבט דרוך.
"זה אתה שבא במקומו, אה?" אמר אחד מהם.
"כן, אני באתי במקומו" הנהנתי.
"לא נסלח לך על זה.לעולם" אמר אחר.
"אבל ידעתם שהוא יהיה חייב ללכת, בסופו של דבר" אמרתי בפליאה.
"זה אינו משנה דבר" ענה נער נוסף, כמו היו הנערים מקהלה ואחד עונה אחר חברו.
"אבל הרי ידעתם שמישהוא אחר יבוא במקומו, מן ההכרח שזה יקרה" אמרתי בקול שגבר עם כל מילה, כאילו מנסה להחדיר בהם קצת היגיון.
"עדיין.." ענה אותו אחד.
"בשבילנו, עצם זה שבאת זה מספיק, אפילו שאנחנו יודעים את כל זה", המשיך הוא, גדול גוף היה ופניו קפוצות, ונראה כאילו הנערים מסתכלים עליו על מנת שימציא תשובה, שתעשה בדבר היגיון.
"אז מה תעשו עכשיו?" שאלתי, שבקולי נשמע רעד קל של חוסר ביטחון.
הם קמו במקומם כיחידה אחת, והחלו ללכת בצעדים מדודים. אחד מהם הסתובב לרגע ורקק יריקה שנחתה ממש בצמוד לנעליי.