פרגמנטים

אהב אותה עד בלי די, אולי אף מעבר למידת האפשר. כל יום רצה לחלוק עימה את כל יומו, כל רגע ורגע, כדי שיהיה זה מרגיש כאילו הייתה איתו בכל רגע ורגע, וכך, על כל שעה שלא שהה במחיצתה, נלקח לו שעה שלמה לספר לה אודות כל אותה שעה כאשר כבר הייתה היא לידו, ואף שחיבק אותה כל לילה בשעה שישנו, מן הסתם, לא הייתה היא שותפה לחלומותיו, ולכן על כל שעה של שנת חלומות, היה לו צורך לספר חלומותיו ולשם כך נדרשו לו כמניין השעות בהן היה עסוק בחלימה עצמה.
ואילו היא, תמיד אין לה פנאי, תמיד עסוקה היא וטרודה, ומניין השעות הולך ומצטבר, ועדיין חייב הוא סיפורים מאתמול ומלפני אתמול, ומימים שמלפני, והיא זמנה קצר, וחייבת היא להתפנות לעיסוקיה, ומצב ענינים זה לא הותיר לו ברירה אלא לרשום הכל עד לפרט הקטן, שמא ישכח, ולחכות לסופו של השבוע, או להפוגה קצרה מטרדות היום-יום, אז אולי זמנה לא יהיה קצוב כל כך, ועדיין הרשימות נתווספו עוד ועוד והפכו לכרכים עבים בכתב יד קטנטן, ומנין השעות מוסיף והולך ויום רודף יום ומתי יספיק לספר לה על כל שעותיו המלאות בפרטים הנערמים זה על גבי זה - זאת אינו יודע.