כשהייתי בן 10 עברנו לשכונה חדשה, לא מפוארת במיוחד בלשון המעטה. היה לנו בבית הספר מגרש אחד קטן לשחק בו כדורגל. אני זוכר את היום הראשון שהגעתי לשם אחר הצהריים, ראיתי את המגרש מוקף בילדים קטנים שצופים ולא משתתפים, וקבוצה של ילדים משחקת. נכנסתי בין הצופים ושאלתי "אני רוצה להצטרף, של מי הכדור?" המשחק נעצר, כולם הסתכלו והיתה דממה.
"שלי" שמעתי מאמצע המגרש. זה היה רועי, ערס בן 14 שהטיל וטו על המגרש, ככל הנראה באופן קבוע.
רועי התקדם לעברי תוך כדי שהוא מחזיק את הכדור ונותן לי מבט חודרני. לא זזתי. הסתכלתי לו בעיניים. "ואתה לא משחק, יש לך בעיה עם זה?" אמר לי בתקיפות.
הגבתי "אתה משחק טוב, בואו נשחק כולנו נגדך". רועי הסתכל עלי מלמעלה במבט מקומט וזועף, הסתכל על האחרים במגרש שהיו עם פיות פעורים, הסתכל שוב עלי וצעק עלי בערסיות "בוא!!!" ורץ חזרה לאחרים להטיח בהם את החוקים החדשים, בעוד שאני, שרק רציתי לשחק קיבלתי את מבוקשי, עם חצי חיוך, נכנסתי למגרש. לאחר כמה משחקים כבר שכנעתי את רועי לעמוד בשער, בטענה שהוא הכי גדול ומהיר.
שבוע לאחר מכן למדתי איך להשתמש ברועי כדי להשיג את כל מה שאני רוצה במגרש. שלטתי במי ישחק, מי לא ישחק, מי יחטוף מכות ומי לא. זה היה כוח, הכוח של רועי, שנמצא אצלי בכפות הידיים. ידעתי בדיוק איזה מנגינה לנגן כדי להשיג ממנו כל תגובה שרק ארצה.
אני ורועי היינו חברים, לפחות ככה זה נראה.
רועי אהב לרדוף אחרי ילדים בבית הספר ואני אהבתי לסדר לו את סדר העדיפויות.
הוא אהב לקחת לילדים את הסנדביץ' בהפסקה ואני אהבתי לסדר לו את התפריט.
רועי אהב לעשות מה שאמרתי לו שכדאי לו לעשות, כל הזמן, בלי יוצא מן הכלל.
ואז עברתי בית ספר.
חשבתי הרבה במשך הזמן על זה, על הניצול הזה. על הדברים שהייתי אומר בשביל להשיג מה שרציתי מרועי, אבל גם בשביל השעשוע בלבד. כדי להרגיש את הכוח שיש לי. הכוח שהתמכרתי אליו.
את רועי לא ראיתי יותר, לפני כמה שנים ראיתי בחורה שלמדה איתי באותו גיל והעלנו חוויות. היא סיפרה שלאחר שעזבתי רועי הפך לילד מנודה. בריון שלא יודע לתקשר עם אחרים אלא בעזרת אלימות, אלימות חסרת מיתון או הכוונה.
ואז קיבלתי את הפרופורציות שלי בחזרה. לא כעסתי על עצמי - כשלמדתי בבית ספר עם רועי הוא היה שמח, היה לו את מי להרשים ובשביל מה להמשיך. היו לו ציונים סבירים כי עזרתי לו, היו לו חברים כי קירבתי אותם אליו.
כל אחד מאיתנו קיבל את השלווה שהוא היה צריך.
