יש דברים שאני רוצה להגיד לך
אבל כל פעם שאני מנסה, אני משתנק.
כי קשה לי להגיד כמה אני נהנה להיות האפס שלך.
כמה אני נהנה לפנק אותך, לראות אותך מרוצה, לענג אותך.
זה קשה לי לספר לך איך זה מרגיש, כי זה לא מרגיש לא טוב ולא רע,
וגם לא באמצע... זה משהו אחר לגמרי.
אבל כשאת אומרת לי שאני האפס העלוב שלך, ואני לא מגיב,
זה רק בגלל שאני לא יודע מה אני מרגיש, וגם בגלל שאני לא מרוכז מדי בשביל להגיב.
כי זה כל כך מחרמן אותי...
אני אוהב שאת מרוצה ממני יותר משאני אוהב להיות נינוח.
את אומרת שרק הגמירה שלך חשובה, ואיזה בנאדם שפוי יסכים איתך?
אבל כשאת אומרת את זה, אני שמח שפגשתי אותך
למרות שכן, מאז שפגשתי אותך אני גומר הרבה פחות (והרבה פחות נהנה מזה)
אבל ממילא אני רוצה להתרכז רק בך.
כשאת אומרת לי לא לזוז כשאני בתוכך אני רוצה לטרוף אותך,
אבל אני גם רוצה שתהיי מרוצה ממני, יותר משאני רוצה לספק את הגחמות של עצמי.
אני לא רוצה שלא תדעי מה אני מרגיש רק כי אני לא מסוגל לדבר על זה בחופשיות
אבל אני גאה להיות הנשלט שלך, האפס שלך, הדילדו שלך, כיסא, משענת, מחמם רגליים, ובעצם כל מה שתרצי שאני אהיה בשבילך.
ואני יודע שאת נותנת לזה לחלחל לי לאט לתודעה, וזה לא דבר קל להשלים איתו
אבל לא הייתי רוצה את זה אחרת.
הדבר היחיד שאני לא מבין, זה מי לעזאזל שותה תה בלי סוכר. :(
לפני 8 שנים. 30 בינואר 2016 בשעה 8:46
