אני חושב על זה לפעמים. אז ועכשיו.
אז- מאדים כשאת אומרת לי לנקות לך את התחת ודוחפת את הראש שלי פנימה, מרגיש מושפל מדי כשהזין שלי מאשר את ההנאה שלי מזה.
ועכשיו אני מבקש את זה. זה הפרס שאת נותנת לי ואני מודה לך עליו כשאת נותנת אותו, אני פורק את עצמי על הרגל שלך כשכל הפנים שלי מעורבבים ברוק ובמיצים שלך, והלשון שלי תקועה לך בתחת.
ומודה לך. ככה אני גומר. כך או כך השינוי הזה דרסטי. יש שיגידו שהוא נקרא חינוך.
אני מרגיש שהתרגלתי וטוב לי למטה. מתחתייך. כמו הכלב שמירה שאת אומרת שאני, יושב לצידך ובוחן כל אחד שעובר, שוקק להתנפל, חסר מנוחה.
לפעמים נובח, מאיים לנשוך, החייה שבי יוצאת החוצה, וכל מה שאני צריך זה את היד העדינה שלך מלטפת אותי כדי להרגע ולחזור ליד רגלייך.
אומר תודה בלב שאת מרסנת אותי, יש שיקראו לזה משמעת.
אבל יש משהו אמביוולנטי בתודה שלי, אני באמת ובתמים מודה, אני מודה שאני מודה.
אני אומר את זה ומתכוון לזה, וזה לוקח ממני כמה רגעים ולבלוע את הרוק,
אבל זה נכון, אז אני נותן לזה לצאת.
תודה... תודה... תודה... זו הליריקה למנטרה האחרונה שלי כשהזדיינו.
מודה ומזיין, מודה ומזיין. מודה ומזיין.
זה נשמע כאילו אני אסיר תודה על כל שניה שבה את נותנת לזין שלי לחדור אלייך.
מרגיש כל כך עלוב שאני כבר לא חושב על המילים, הן יוצאות מעצמן, כמו תפילה.
כמו תפילה של אדם נחות למקדש שלו.
כמו הומלס צמא ששותה מתוך כוס שאוחז בה עובר אורח משועשע ברחוב.
זה נשמע ככה כי זה בדיוק מה שזה. אני לא קורא לילד בשמו לפעמים כי אני נבוך, אבל אני מרגיש שאני מודה לך על כל רגע.
כשהידיים שלי קשורות וסביב הצוואר שלי יש קולר, וככה ואני חודר אלייך, לאט, חלש, איך שאת צריכה את זה, בתנאים שלך, בלי לגמור, לא צריך אפילו. תודה לך על זה.
אני יכול להרגיש את החיוך שלך ואת העיניים שלך נעוצות בי כשאני זוחל במבוכה עם הזבל בפה על ארבע ושם אותו בפח, תודה שאת מתאפקת ולא מתפוצצת מצחוק.
תודה שאת כזאת ולא אחרת, תודה שאני יכול להיות במקום השפל והמגוכח הזה מולך ולהרגיש בטוח.
תודה שאת עושה מה שטוב לך, תודה שאת מבינה שזה מה שטוב לי.
