רומנטיקה ונילית תמיד נראית לי כמו נימוסים בווליום גבוה. שיחה בגובה העיניים ופלרטוט שלפעמים יכול להיות נעים, כמו ארוחה רומנטית לאור נרות.
או שלא?
לא הבנתי למה זה אף פעם לא עד הסוף. למה זה רק אינטימי, אבל לא הכי אינטימי שאפשר להרגיש. חיפשתי את "מה שמעבר לזה".
עוד יותר הופתעתי לגלות למה איתך האינטימיות שלי איתך לפעמים שונה לחלוטין.
כי כדי להביט לך בעיניים אני צריך לשבת ממולך, במרחק של מטר, רחוק מכל הקימורים שלך, רחוק מדי מהמבט שלך. מהריח שלך.
וממילא אני יודע שמתישהו הרגל שלך תמצא את דרכה אל הזין שלי ואתחיל לזוז באי נוחות,
את תשאלי שאלות שיגרמו לי לאבד איזור בטוח מספיק להניח בו את המבט שלי, ותדרשי להם תשובות.
אז אני עובר לשבת לידך, מניח את הזרוע על הירך שלך ואוחז קצת, מתקרב בכדי שתוכלי להשתמש בזין שלך מבלי להתאמץ, ואני אוכל ללחוש לך באוזן את התשובות לשאלות שלך שקשה לי לאמר בקול רם.
בכלל, לאכול ארוחה רומנטית לאור נרות? אני מעדיף לאכול לך את התחת לאור נרות, וממילא אני חושב שזה יותר רומנטי.
את מבינה, זה הדברים הקטנים. כמו לחתוך ירקות ולדבר איתך מהחדר השני, ובהבזק אחד לראות אותך ניגשת אלי, מורידה אותי על הברכיים ומסובבת את התחת שאנקה אותך אחרי שיצאת מהשירותים.
לצפות בסרט כשאני לרגלייך, נתון לחשקים שלך, הידיים שלך על הצוואר שלי והרוק שלך בפה שלי.
האצבעות שלך מוצאות את דרכן, פולשות לי לפה.
אני קפוא מכמות ההשפלה כמו שלא הייתי בחיים.
מנשק לך את היד, מתחכך לך ברגל.
מרגיש מתחתייך. זה מרגיש בבית.
אני שוכח שהספה יותר נוחה, שהרצפה קרה, שוכח מהסרט, מרוכז בחרמנות וברצון לטרוף אותך
אבל אני לא נוגע במה שכבר שייך לך.
אז החרמנות הופכת תסכול שגורם לי לאבד ריכוז בדבר מלבד הנוכחות שלך.
לא חשבתי שאני אמצא את התשובה ל"מה שמעבר" בכלל, ובפרט לא כשאני במצב הזה.
מסתבר שהיא היתה שם כל הזמן
תודה שמצאת אותה בשבילי
