מחשבותיה של אלילה :)

אני רוצה הכל ומסתבר שזה אולי יותר מידי.

אבל מה זה הכל בעצם?

אני חושבת שלכל אחד יש את המושלם שלו, את ה"הכל" שלו.

אני אוהבת את הפגמים הקטנים שהופכים את האדם לשלם.

הפאטצ'ים שאנחנו שמים מעל הקרעים שלנו,

הכיסוי והחיבורים הרופפים שיש בתוכנו

אלה שלפעמים אנחנו מפחדים שיפלו, שיחשפו,

שיראו כמה אנחנו "עניים" ב"שלמות" שלנו.

אנחנו לא באמת שלמים, אין לנו כוחות ליצור חיבורים קבועים,

מצליחים לחבר את עצמנו חזרה אבל החוסרים שבנו עדיין נראים.

אז נכון שאני מחפשת אביר, כזה שיהיה מושלם בשבילי,

אבל גם אבירים עוברים מלחמות וקשיים

בתוך עצמם וגם חיצוניים.

אני יודעת שהאביר שיתאים לי הוא כזה שנלחם ונפל

אבל כזה שגם הצליח לקום בחזרה, לנקות את האבק והמשיך ללכת.

האביר שלי קצת מאובק, קצת מלוכלך, מזוקן ואמיץ,

הוא צריך להיות גבוה, לפחות יותר ממני, 165, הנמוכה של הבית..

צריך להיות לו לב טוב שפתוח מבחירה,

הוא צריך לדעת מי הוא ומה הוא רוצה,

להרגיש בנוח לחשוף את פצעי המלחמות שלו בפניי,

לתת לי לעזור לו לתקן אותם, לתפור פאטצ'ים משלי,

שיהיו נעימים, רכים, מרפאים.

אני רוצה לתת לו את עצמי באותה מידה,

אני רוצה לחשוף, להרגיש בטוחה.

רוצה אביר שמחפש להקים ממלכה קטנה משלו,

למצוא את הנסיכה שתגשים אותה איתו

שנוכל לשלוט בה יחד וגם אחד על השנייה,

כי מה יותר טוב מקצת תהפוכות בבית המלוכה.

אני רוצה את פיסת הגן הקטנה של שנינו,

בביטחון, בהסכמה והנאה גדולה.