מחשבותיה של אלילה :)

 

 

I'm too shiny
Watch me dazzle like a diamond in the rough
Strut my stuff, my stuff is so shiny
Send your armies but they'll never be enough
My shell's too tough, Maui man

 

 

איזה סרטטטטט!!!!!!!!!!!!

 

 

 

 

מי מגדיר מזה השלם הזה שכולם רוצים,

ואם רק נעז לומר את המילה,

כאילו חטאנו חטא נוראי,

ממש איום ונורא!

 

כולם רוצים אותה,

מחפשים אותה

אבל לא מעזים להגיד

זה לא מספיק "שלם" לרצות להיות שלם.

אתה תשמע שבור מידי

עצוב מידי

אבוד מידי.

 

אייסנק טען שכל האנשים נמצאים על רצף מסויים,

אין 100% לכאן או לכאן.

גם נורמות, שיראו לנו מקובלות לחלוטין בחברה מסויימת

ויגרמו לאחרים להראות ולהרגיש מוזרים,

לא יהיו נורמות קבילות במקומות אחרים.

 

אז מי זה השלם הזה שכולנו מחפשים אותו,

למה צריך אותו בכלל?

אם כולם מחפשים את השלם, אז איך הוא קיים בכלל?

מי הגדיר אותו? מי אומר שצריך לשאוף אליו?

אם הנורמה משתנה ממקום למקום,

גם הנורמה לא אחידה,

במקום אחד תחשב לשפוי ובמקום אחר משוגע.

 

עוד בהתחלה חשבתי לכתוב את זה אישי

לדבר על המקומות הכואבים שלי

בסוף תמיד יוצאות לי מילים יפות

מרחפות, רחוקות, ארוכות.

כשאני מנסה לכתוב יומן, זה לא יוצא,

אני מתברברת עם עצמי,

המילים נראות לי לא קשורות,

צריכה לערוך אותן, לשפץ, לסדר.

אני לא אוהבת לשפץ.

"מה שיוצא אני מרוצה".

גם בצילום אני כזו,

אוהבת את הטבע שאני מצלמת כמו שהוא.

לא אוהבת לערוך אותו,

להכניס עיצובים.

בכתיבה, מרגיש לי הכי טבעי שמה שיצא ממני ברגע מסויים,

הוא הכי אמיתי, הכי נקי, הכי טבעי,

הכי שבור.

הכי שלם.

 

אבל אולי זה השלם,

אולי השלם זו פשוט "השלמה".

השלמה עם מי שאנחנו,

השלמה עם הפגמים,

המגרעות,

הבעיות,

הצחוק המוזר שלפעמים יוצא לנו.

השלמה עם עודף המשקל,

חוסר משקל,

גובה שונה,

גבה מחוברת.

השלמה.

 

לעולם לא נהיה 100% כמו האידאל שאנחנו מדמיינים,

והקטע הוא שגם אם נגיע לשם,

ברוב הפעמים נגלה שזה לא מה שאנחנו רוצים,

זה לא האדם שרצינו להיות,

לא את הזהות הזו באמת רצינו להגשים.

 

אני מאחלת לכולנו השלמה עצמית.

מאחלת לנו אהבה עצמית.

קבלה של עצמנו על כל סטיותינו!

כולנו פה קצת עקומים, קצת שונים, קצת אחרים.

רובנו מסתתרים, מפחדים לחשוף את עצמנו האמיתי.

 

כולנו מיוחדים. לדעתי.

הלימודים שלי הביאו אותי להבנה,

שאם לא נהייה פה,

כנראה נתעל את הדפקות שלנו למקומות באמת הרסניים,

או שנלך להיות רוצחים סדרתיים.

כאן אנחנו נהנים, אוהבים, מכבדים, מקשיבים,

(בדרך כלל).

זה המקום שנותן לנו להיות קצת יותר שלמים.

תהנו מהמקום הזה, תפרחו.

אל תתנו לאף אחד לתת לכם להרגיש שאתם פחות ממה שאתם.

לא בגלל מה שאתם אוהבים.

לא בגלל מי שאתם אוהבים.

לא בגלל הסטיות שלכם,

או איך שאתם נראים.

 

השלמה.

 

"מכרנו את הבית של סבא וסבתא.."

אמא כתבה לי עכשיו

 

בכי בלתי נשלט משתלט עליי.

מספיק קשה לדמיין עולם בלעדיכם,

שניכם יחד באותה שנה..

אבל הבית שלכם,

כל כך הרבה זיכרונות..

 

יושבת אצלכם על הספה בסלון,

רואה ערוץ הילדים

וסבתא מביאה את השולחן הלבן המתגלגל עם אוכל שהכינה לי.

הלילות הארוכים אתכם..

הסרטים שראינו יחד

ימי שישי,

הדג החריף שלך סבתא,

שסבא שואל בחצי חיוך אם אני הכנתי.

השיחות עם סבא ליד שולחן שבת,

סרטי מערבונים עם סבא,

טלנובלות עם סבתא בשעה 3 בצהריים.

רואים משחקי מכבי ביחד.

"קדחת! קדחת!" סבתא צועקת מהסלון,

עם עוד קליעה שהתפספסה.

עדיין זוכרת את הלילות אצלכם כילדה,

סבא יושב בחושך ומספר לי על אישה ציידת חזקה..

מחבקים

מנשקים

מלאים בסיפורים

שנת צהריים

ומלא אהבה.

זה בית של אהבה..

 

לא יכולה לדמיין לעצמי שיהיה שייך לאנשים זרים.

זה הבית של סבא וסבתא,

איפה ההיגיון פה?!

 

עם כל רגע שעובר,

כל עדכון על שינויים חדשים,

נשברת לי עוד חתיכה,

הלב נסדק,

קשה לנשום.

קשה לנשום בלעדיכם.

 

כל בחור שאני מכירה,

רק חושבת לעצמי מה הייתם חושבים,

אם הייתם מקבלים אותו,

אם הוא עומד בסטנדרטים שלכם.

אם הוא מספיק בשבילכם,

שתהיו מרוצים ממני,

ממנו.

 

אני לא יכולה..

אצלכם המילים האלו היו נשמעות כבדיחה.

אין דבר כזה לא יכולה!

סבא וסבתא פה.. מה שתצטרכי,

אבל אתם לא פה..

שקרנים

 

קרה לי מקרה השבוע,

באמת שלא חשבתי שייגע בי ככה

אבל מסתבר שיש דברים בלתי נמנעים.

 

דיברתי עם מישהו בצאט,

לא יודעת אם אתה קורא את זה אבל כמובן שלא אחשוף כלום.

דיברנו והיה ממש כייף, זרם לי ממש.

עברנו לטלפון לאחר התעקשות קלה מצידו

ובזכות אפליקציית זיהוי שיחות שיש לי,

גיליתי שהשם שלו שונה לחלוטין ממה שהוא אמר לי.

 

הוא טען שהוא לא סומך ונפגע מספיק פעמים.

אבל לתת טלפון ולהתקשר מטלפון גלוי זה בסדר..?

לבקש מידע אישי זה בסדר.

אבל לתת שם פרטי זה לא?!

שם פרטי זה מידע כל כך שולי,

שעצם השקר הזה פשוט הטריף אותי.

כמה אדם מסוגל לשמור לעצמו?!

לשקר,

לרמות.

 

ממספר טלפון אני יכולה לגלום איפה הוא גר בין אם הוא רוצה ובין אם לא,

אז למה להגיד לי שם שונה..?

גם ככה הכל פה חסוי,

איך אתם רוצים ליצור פה הכרות אמיתית אם אפילו השם שאתם נותנים לא נכון??

 

אני ממש נפגעתי,

כאילו דמיינתי לעצמי שבגלל שהחלטתי ללכת עד הסוף עם ההחלטה שלי למצוא קשר רציני,

החלטתי שכולם יהיו אמינים כמוני.

בגלל שהחלטתי לסמוך עליכם,

לא ציפיתי שיהיו כאלה שלא יהיו ראויים לאמון שלי.

 

מצד אחד אני מבינה את המקום שממנו הוא בא,

הוא גם שלח לי הודעה אחר כך עם הסבר שאני מאוד מעריכה.

מבינה את החשש, את הפחד, הגילוי של הסביבה.

אבל, אלף אלפי הבדלות ולא באמת משווה, רק לשם הדמיון,

זה כמו לדבר עם אדם שהוא בארון ולא רוצה להחשף.

 

אני חושבת שבגלל ששמתי את עצמי במקום כל כך פתוח ופגיע

נפגעתי ברמה שבה נפגעתי.

בגלל שהמילים שלי בתקופה האחרונה כל כך ישירות,

המילים שלי כל כך אמיתיות,

אני לא חוסכת בהן, אומרת את כל (רוב) מה שעל ליבי,

הייתה בי ציפייה שזה יוחזר אלי.

קצת נאיבי כשאני חושבת על זה.

ושוב, לא שופכת על אותו בחור את העצבים שלי,

זו לא אשמתו. אני פשוט מצפה ליותר מידי כנראה..

 

לא יודעת כבר..

 

ו...היפוך של 180, צריכה ללמוד ומה עושה במקום..?

כותבת פוסט. יפה. יפה לי.

המבחן שלי מחר ויש מלא מלא חומר, אבל אני פה..

 

 

 

לפני שייגמר
עידן רייכל
מילים ולחן: עידן רייכל

 

"לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו

לחבק אותה בלילה
כשהיא נרדמת
אז כל העולם נרגע
לנשום אותה עמוק
לדעת שתמיד
אני אהיה שם בשבילה"

 

 

 

 

I torture you
Take my hand through the flames
I torture you
I'm a slave to your games
I'm just a sucker for pain
I wanna chain you up
I wanna tie you down
I'm just a sucker for pain

 

 

 

I torture you
Take my hand through the flames
I torture you
I'm a slave to your games
I'm just a sucker for pain
I wanna chain you up
I wanna tie you down
I'm just a sucker for pain

 

 

HOOK

אחד הסרטים האהובים עליי :)

 

הסרט מספר על התבגרותו של פיטר, על זה ששכח מי הוא ומה היו החלומות שלו כילד כשהפך למבוגר לאורך השנים.

אבל כשהוק חוטף את הילדים שלו, הוא בבעיה, הוא חייב להזכר שהוא פיטר פן..וכשטינק לוקחת אותו לארץ לעולם לא הוא מתחיל לדמיין, להרגיש, לחלום..הוא נזכר שמחשבה אחת שמחה יכולה להצמיח לך כנפיים..  :)

 

אז מה המחשבה השמחה שלכם? :)

 

 

 

אני

אני אישה

אני בחורה

אני ילדה קטנה

פיה

לפעמים זה מרגיש קצת כמו פיצול אישיות עם השילובים השונים שנמצאים בתוכי.

לפעמים אני כולם ביחד, לפעמים אני בנפרד, לפעמים לבד.

לפעמים אני מרגישה מאוד רצינית, אחראית, שקולה, מנוסה.

לפעמים מרגישה קצת במרוצה, קצת מחפשת, שואלת, מחפשת תשובה.

לפעמים חתלתולה מתפנקת, ילדה קטנה, רוצה לראות סרטים מצוירים ולהתפנק על ידך..

 

אני אישה

אני בחורה

אני ילדה קטנה

צריכה להיות הפרדה?

מתי אני אמורה להגיד דיי?

אני בכלל אמורה להגיד דיי?

יש גיל שאני אמורה לעבור ולהרגיש רק אחת?

יש גיל שבו אני אמורה להתאחד עם עצמינו, להיות מגובשת בדעותינו?

מתי אדע מי אני ומה אני רוצה?

מתי אדע אם אני אישה או עדיין רק ילדה קטנה?

מחפשת כיוון

מחפשת את הדרך

את המסלול

השביל

 

כרגע אני עדיין בדרך אל הלא נודע.

המסלול שאני עליו מרגיש ללא יעד,

מלא מהמורות, אבנים, הרים וגבעות,

המסלול שלי כרגע מלא בקצרים, בורות ועליות.

 

אני אישה

אני ילדה קטנה

אני חושבת שאני רוצה להיות שניהם,

אבל לדעתם להפריד ביניהם.

 

לדעת מתי להיות אחראית,

מחושבת,

לוחמת,

בוערת.

 

ולדעת מתי להיות כנועה,

נעימה,

רכה,

מתפנקת,

מתלטפת.

 

ואולי שניהם יחד..

כי להיות כל אלה, לא נוגדים בכלל את האחרים..

זו רק סטיגמה, רק מחשבה, תהייה, השלכה של אחרים.

אני רוצה להיות הכל,

בלי לוותר על החלקים השונים שבי, שבנו..

אני יכולה להיות הכל, אני רוצה להיות.

 

אני אישה

אני ילדה

פיה

אחראית,

דומיננטית,

מחושבת,

לוחמת,

בוערת,

דורשת,

נותנת,

כנועה,

נעימה,

רכה,

מתפנקת,

מתלטפת,

אהובה

ואוהבת.

לפחות מנסה.

 

אישה ילדה פיה.

 

 

 

 

בוקר!

 

קמתי במצב רוח חודרני במיוחד ;)

לעוד משהו חם..?