מחשבותיה של אלילה :)

"מכרנו את הבית של סבא וסבתא.."

אמא כתבה לי עכשיו

בכי בלתי נשלט משתלט עליי.

מספיק קשה לדמיין עולם בלעדיכם,

שניכם יחד באותה שנה..

אבל הבית שלכם,

כל כך הרבה זיכרונות..

יושבת אצלכם על הספה בסלון,

רואה ערוץ הילדים

וסבתא מביאה את השולחן הלבן המתגלגל עם אוכל שהכינה לי.

הלילות הארוכים אתכם..

הסרטים שראינו יחד

ימי שישי,

הדג החריף שלך סבתא,

שסבא שואל בחצי חיוך אם אני הכנתי.

השיחות עם סבא ליד שולחן שבת,

סרטי מערבונים עם סבא,

טלנובלות עם סבתא בשעה 3 בצהריים.

רואים משחקי מכבי ביחד.

"קדחת! קדחת!" סבתא צועקת מהסלון,

עם עוד קליעה שהתפספסה.

עדיין זוכרת את הלילות אצלכם כילדה,

סבא יושב בחושך ומספר לי על אישה ציידת חזקה..

מחבקים

מנשקים

מלאים בסיפורים

שנת צהריים

ומלא אהבה.

זה בית של אהבה..

לא יכולה לדמיין לעצמי שיהיה שייך לאנשים זרים.

זה הבית של סבא וסבתא,

איפה ההיגיון פה?!

עם כל רגע שעובר,

כל עדכון על שינויים חדשים,

נשברת לי עוד חתיכה,

הלב נסדק,

קשה לנשום.

קשה לנשום בלעדיכם.

כל בחור שאני מכירה,

רק חושבת לעצמי מה הייתם חושבים,

אם הייתם מקבלים אותו,

אם הוא עומד בסטנדרטים שלכם.

אם הוא מספיק בשבילכם,

שתהיו מרוצים ממני,

ממנו.

אני לא יכולה..

אצלכם המילים האלו היו נשמעות כבדיחה.

אין דבר כזה לא יכולה!

סבא וסבתא פה.. מה שתצטרכי,

אבל אתם לא פה..