מחשבותיה של אלילה :)

אני מרגישה שהעדכונים האחרונים בבלוג שלי פותחים לי הזדמנויות חדשות.

אני חושבת שאני הרבה יותר פתוחה עם עצמי וחושבת בצורה שונה ממה שחשבתי
לפני שחזרתי לכתיבה. כמעט כל דבר שאני עוברת, כל חוויה, אני מנסה לחשוב איך אכתוב

אותה אחר כך, לא שאני כותבת כל דבר ולא כל דבר שאני כותבת אני מפרסמת, אבל החשיבה שלי חזרה להיות יצירתית קצת יותר. זה נחמד.

 

אני יודעת שלא כל כך נכנסתי לדברים האפלים בחיי, לכאב הנפשי, לקושי, לחוסר, לאובדן,

אבל יש משהו משחרר בלכתוב את המחשבות שלי, אפילו שגם בפניי אני עדיין מסתירה. אני חושבת.

אני עדיין לא רוצה לכתוב את כל מה שעובר לי בראש, את כל מה שאני רוצה להגיד, את כל מה שאני

רוצה להרגיש.. אני חושבת שהכתיבה שלי אולי לא מוכנה לזה עדיין, אולי אני לא מוכנה לזה.

 

האנשים שיצא לי להכיר לאחרונה ממש מעלים לי את הביטחון, הם גורמים לי להרגיש הרבה יותר בנוח עם המילים שלי,

הם מעריכים את הרגש שלי. וחלומות קצרים בהקיץ במהלך היום גורמים לי לחשוב שאולי באמת אמצא את האביר שלי,

שזה כן יהיה happily ever after story. אני חושבת שלאט לאט אני מרגישה יותר בטוחה עם הרגישות שיש בי, נותנת לה מקום,

נותנת לעצמי להיפתח ולהתרגש יותר.

אני מתחילה לחשוב שהפנטזיה שלי להיות אדם רגיש יותר, הופכת למציאות, או שאני פשוט נותנת לעצמי מקום להגשים

את מי שתמיד הייתי אבל פחדתי להיות.

אני מקווה להמשיך עם הרצף הזה ולא לאבד שוב את המילים שאני אוהבת.

 

עכשיו אני יושבת מול הטלוויזיה שקפואה על מרדף משטרתי כלשהו בסדרה "מחשבות פליליות"

שלפעמים אני מנסה להבין למה אני עדיין רואה אותה כי זה חוזר על עצמו בצורה מעייפת

ולפעמים אני כל כך דבוקה למסך שאני משתגעת מהתרגשות, ואני חושבת לעצמי שפעם זה מה שרציתי להיות.

רציתי להיות חוקרת, לחדור למוחם של אנשים, להבין את משמעות ההתנהגות שלהם, לגלות what makes them tick,

אולי זה מה שאני עדיין רוצה..

 

אולי בכלל אלך להיות חוקרת ואעשה מחקרים, או מרצה, או שניהם.

ואולי אלך להיות חוקרת עטלפים ("אין דבר כזה", סבא אמר לי כשאמרתי לו שזה מה שאני הולכת להיות

כשאהייה גדולה, כשהייתי קטנה..חחחחח)

 

 

 

 

“When King Lear dies in act five, do you know what Shakespeare has written? He has written, 'He dies.' No more. No fanfare, no metaphor, no brilliant final words. The culmination of the most influential piece of dramatic literature is, 'He dies.' Now I am not asking you to be happy at my leaving but all I ask you to do is to turn the page and let the next story begin.
-- Mr. Magorium”

― Suzanne Weyn, Mr. Magorium's Wonder Emporium

 

well..im really trying :)

my nexy page is a little bit stuck..  

 

קשה להתמודד עם האבדן שלכם,

זה פשוט קרה..they died

פשוט ככה.

ואנחנו נשארנו כאן,

להמשיך הלאה,

להפוך את הדף,

ולהמשיך לקרוא את הסיפור שלנו. 

 

 

 

 

אני רוצה הכל ומסתבר שזה אולי יותר מידי.

אבל מה זה הכל בעצם?

אני חושבת שלכל אחד יש את המושלם שלו, את ה"הכל" שלו.

 

אני אוהבת את הפגמים הקטנים שהופכים את האדם לשלם.

הפאטצ'ים שאנחנו שמים מעל הקרעים שלנו,

הכיסוי והחיבורים הרופפים שיש בתוכנו

אלה שלפעמים אנחנו מפחדים שיפלו, שיחשפו,

שיראו כמה אנחנו "עניים" ב"שלמות" שלנו.

אנחנו לא באמת שלמים, אין לנו כוחות ליצור חיבורים קבועים,

מצליחים לחבר את עצמנו חזרה אבל החוסרים שבנו עדיין נראים.

 

אז נכון שאני מחפשת אביר, כזה שיהיה מושלם בשבילי,

אבל גם אבירים עוברים מלחמות וקשיים

בתוך עצמם וגם חיצוניים.

אני יודעת שהאביר שיתאים לי הוא כזה שנלחם ונפל

אבל כזה שגם הצליח לקום בחזרה, לנקות את האבק והמשיך ללכת.

 

האביר שלי קצת מאובק, קצת מלוכלך, מזוקן ואמיץ,

הוא צריך להיות גבוה, לפחות יותר ממני, 165, הנמוכה של הבית..

צריך להיות לו לב טוב שפתוח מבחירה,

הוא צריך לדעת מי הוא ומה הוא רוצה,

להרגיש בנוח לחשוף את פצעי המלחמות שלו בפניי,

לתת לי לעזור לו לתקן אותם, לתפור פאטצ'ים משלי,

שיהיו נעימים, רכים, מרפאים.

אני רוצה לתת לו את עצמי באותה מידה,

אני רוצה לחשוף, להרגיש בטוחה.

 

רוצה אביר שמחפש להקים ממלכה קטנה משלו,

למצוא את הנסיכה שתגשים אותה איתו

שנוכל לשלוט בה יחד וגם אחד על השנייה,

כי מה יותר טוב מקצת תהפוכות בבית המלוכה.

אני רוצה את פיסת הגן הקטנה של שנינו,

בביטחון, בהסכמה והנאה גדולה.

 

אז על מה חושבת האלילה..

 

האביר שהיה בסימן שאלה הוליך עצמו שולל, וחבל.

הייתי רוצה לצאת במסע של השמצות, כי אני יכולה, אבל זה בזבוז זמן.

חבל לי על מה שיכול היה להיות, על החיבור שהיה ואבד.

חבל לי על חוסר ההבנה על המהירות שבה זה קרה.

הייתי רוצה להתחיל את הכל מהתחלה, לא לתת לעצמי להיסחף. לשנינו.

התחיל מהר וחזק. ונגמר באותה צורה.

אבל כנראה שזה יישאר רק פרק בסיפור ולא יהיה כל הספר בשלמותו.

No happy ending here.

 

אז אני עדיין מחפשת אביר בסביבה,

שישמור ויגן עליי ויצפה לאותה החיבה.

כי אני רוצה לתת מעצמי,

אני רוצה לסמוך עלייך,

להכיל אותך ושתכיל אותי.

 

קיבלתי כל כך הרבה הודעות לאחרונה

כאילו אני איזו קרן של שמש בעולם ה"אפל" הזה,

שאני חושבת שאנשים שוכחים שכולנו בני אדם,

ורובנו מחפשים את אותם הדברים.

כולנו מחפשים חום וחיבה, אהבה..

כמובן שחלק פה מחפשים קשרים קצרי טווח,

אולי אפילו הרוב, למיטב תשומת ליבי..

אבל אני מאמינה שחלק גדול פה פשוט מפחד להגיד

שהוא פשוט רוצה מישהו שיבין אותו

שיתמוך.. יחבק ויאהב

לקשר משמעותי וארוך, אולי לנצח 😊

אבל זה קשה להגיד מה אנחנו רוצים

כשאנחנו בעצמנו מפחדים להגדיר מה בדיוק הדבר הזה שאנחנו מחפשים.

 

 

אז אחרי שאיבדתי את סבא וסבתא שלי השנה,

הזוג של חיי, שלא הצליח להחזיק שנה בנפרד..

רומיאו ויוליה..

אחרי שיום רביעי ערכנו לסבא שלי אזכרה לשנה..

החלטתי שאני יודעת מה אני רוצה.

 

 

" Touch me deep

Pure and true

Gift to me forever"

 

 

 

 

 

 

 

איפה האביר שלי??

 

מרגישה שאני קצת מאבדת את זה.

הכרתי כאן מישהו בכלוב, קצת שולט קצת נשלט, בדיוק מה שאני אוהבת.

 

הייתה כימייה נהדרת במפגש הראשון.

הוא חיזר וחיכה לי, היה סבלני והביא לי פרחים, אבל עכשיו העניינים קצת מתקררים.

אני לא יודעת אם זו רק אני והכל בראש שלי כי כששאלתי מה פשר השקט, הובהר לי שהכל בסדר אבל זה מרגיש לי קצת אחרת.

 

עכשיו הוא חולה, הצעתי קצת תשומת לב, באמת בחיבה ואכפתיות והתגובה הייתה קרה.

 

אני רוצה לצאת מהראש שלי.

לסמוך על הצד השני, אבל אולי זה מוקדם מידי..

אולי הציפייה שהכל יסתדר בקליק הראשון ויהיה איזה סיפור מופלא שכזה היה יותר מידי.

 

בא לי שזה יזרום,

בא לי כייף, לצחוק, לדבר על שטויות.

בא לי חבר טוב לפני הכל.

 

אני עדיין מנסה לחשוב שאולי, איכשהו, זה יהיה הוא.

אבל נמאס לי לנסות ליזום שיחה ולמשוך אותה לבד.

אולי כי הוא גר רחוק, ואולי הוא פחות וירטואלי וצריך שיחה פנים מול פנים.

אבל גם לי יש רף סבלנות מסוים.

ואם היה יכול לחזר בהתחלה, אז למה לא עכשיו?

 

כרגע פשוט חושבת על זה שהוא היה יכול להתפנק במיטה שלי,

חולה כבר אמרתי..?

בשורה התחתונה..בא לי שזה יצליח והייתי שמחה לדאוג לו שהוא חולה :)

 

 

אז...

כמה תמונות אבירים זורמות פה? חחחחחח

לי כן, אז תתמודדו!! D:

 

 

"...כי אביר נודד בלא אהבה משול לעץ ללא עלים וללא פרי, ולגוף בלי נשמה".

 

 

אני עושה איזה סוג של נסיון אחרון,
מושכל יותר, מחושב יותר ממקום של ביטחון(וקצת חשש).

 

אני רוצה למצוא את החצי השני שלי,

את זה שישלים אותי, שיתן לי ביטחון ויקבל אותו ממני.

אני רוצה למצוא את עצמי בתוכו, 

ליפול אל תוך רשת הביטחון שלו ולתת לו את שלי.

 

אני רוצה מאוד למצוא את המקום שלי פה.

גם ככה קשה למצוא קשר אמיתי ואוהב,

אבל כשמוסיפים את אלמנט השליטה דברים תמיד הופכים לקשים יותר.

 

ניסיתי אפליקציות "רגילות"

וגם כשדברים מעט מסתדרים,

הם תמיד יפלו כשה"דאנגן" יעלה בשיחה.

הם לא מצליחים להכיל אותי, את מי שאני, אתה החופש שיש בי.

אני רוצה לנסות, לשחק, לשנות את דעתי, ללכת לאקסטרים ולחזור הביתה להתכרבל עם הPERSON שלי.

 

אני רוצה אותו קצת חנון, אולי מזוקן עם משקפיים,

שאוכל לקרוא איתו ספרים,

שנוכל לצחוק ביחד, להתרגש ולפחד ביחד בסרטים שאוהבים,

מחפשת מישהו שיגרום לי להתאהב..לרחף..להתרגש..

אימצתי משפט ממישהו באחת האפליקציות הללו- הלוואי שתהיה כמו השירים האלה שכל פעם קצת לפי הסוף אני ארצה להחזיר להתחלה כדי שלא יגמרו..

 

ועם כל זה,

מחפשת מישהו שיקרע אותי מכאב

ויתן לי לקרוע אותו בחזרה

(בהדרגה! 😄  )

אני רוצה להשלט

אני רוצה לשלוט

אני רוצה למתוח גבולות

אני רוצה לסמן מישהו

ולהיות מסומנת על ידו

אני רוצה כייף

אני רוצה חופש

(מתחלפת אם זה לא היה ברור)

 

והכי חשוב בעיני, לדעת מראש.

אני לא מתאהבת ולא מתרגשת כל כך בקלות

אז כמה שהרצונות שלי גדולים, 

היכולות שלי פחותות.

מאכזבת את עצמי בעיקר בדרך כלל,

כי גם כשמכירה מישהו מעניין,

אני עוצרת את עצמי מבאמת להתלהב.

כנראה שצריכה את זה שילחם עליי,

לא כי אני נהנית מהמשחק,

אני אדם שעושה בדרך כלל כרצונו

אבל נפגעתי מספיק בשביל להזהר מסיפור חוזר.

 

 

ואולי כבר הכרתי,

אבל אני לא בטוחה.

זה מוקדם מידי לדעת

שתהיה דרך צלחה. 

 

לא יודעת מי קורא כאן,

 

אבל שמחה להגיד שאני מרגישה שאני בדרך הנכונה נכון לעכשיו.

עובדת, לפני לימודים, לפני טיול ללונדון!!!!!

 

 

והיום אני פה,

אולי אמצע משהו מעניין.

 

נכון לעכשיו מחפשת שעשוע ליום שישי בדאנגן, אמורה להגיע והרגליים שלי זקוקות למסז מפנק..

זקוקה למסז' ארוך ומפנק בכפות הרגליים בזמן שאני רואה סרט :)

 

(הולכת להכין פופקורן...)

אני..נמצאת בסוג של פרשת דרכים.

זה יהייה פוסט קצת קשור וקצת לא, כי הרבה דברים עוברים לי בראש כרגע, אז אנסה לעשות קצת סדר :)

 

מזהירה מראש שזה הולך להיות ארוך, ועצוב וכואב ו..עוד הרבה דברים..

 

לפני שנה בערך, התחלתי להגיע לדאנג'ן, לא אפרסם פרטים נוספים מאחר ומכירים אותי מספיק טוב לזיהוי אם אתן לכם יותר מידי בשר לסיפור :)

מאוד נהניתי, למדתי דיי הרבה בתקופה הזו, נחשפתי להרבה דברים שלא חשבתי שאוהב ולמדתי שכן.

גיליתי את המלכה שבי שלא הייתה בי לפני, לפחות לא בהגדרה הBDSMית של העניין, כי הייתי רק נשלטת לפני.

 

חשבתי שאני יודעת הכל, כמובן שהיו רגעים של חוסר בטחון כמו לכולם, חששות, מה לעשות ולאן ללכת, כמו עכשיו, אבל הרגשתי שאיבדתי כל שמץ של תמימות.

עכשיו אני יודעת כמה טעיתי, כמה תמימה הייתי, ועדיין..

 

 הכרתי שם מישהו, חיזר אחריי, רצה לקנות לי שתייה כל הזמן ולא הסכמתי..

כולם שתו איתו וזה יצר אצלי אנטי, או שאולי אני פשוט אוהבת שרודפים אחריי..

בסוף נתתי לו את הטלפון, והוא שלח הודעות, וחיזר, וביקש.

אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו בטלפון, הוא ממש ביקש להתקשר אליי, אז הסכמתי, וישבתי מתחת לבניין של אבא ושיחקתי עם גור חתולים במשך כשעה, כשדיברנו.

 

הוא גרם לי להרגיש הכי מדהימה, הכי חשובה, הכי טובה, מושלמת, רצויה, הדבר הכי טוב שקרה לו..

וזה לא דבר שקל לי להרגיש.

אולי עכשיו קצת יותר, המלכה שבי נותנת לי את הכוח להיות מי שאני באמת, מי שאני יודעת שאני באמת..

שלח לי הודעות בלי סוף, כל פעם שלא עניתי כמה דקות שאל איך נעלמתי, ושלא איכפת לי.

לקח זמן עד ששכבנו, והסימנים שכיסו אותי.

אמר שהוא אוהב אותי, התחנן שאשאיר אצלו בגדים, התחנן לעשות לי מדף אצלו בארון..

אמרתי לו שזה מהר מידי, שזה לא מתאים, שהוא מבוגר מידי, שזה לא ילך..

הוא אמר לי NEVER SAY NEVER, אף פעם אל תגידי אף פעם, את תראי שאת תתאהבי בי, שתאהבי אותי.

ובסופו של דבר היו אצלו הבגדים שלי, ונעליים..והייתי ישנה אצלו פעמיים/שלוש בשבוע..

 

הסימנים שלו כיסו את הגוף שלי ואהבתי אותם, אהבתי להרגיש אותם, לגעת בהם אחר כך, להזכר ברגע ההיווצרות שלהם..

הייתי הולכת לדאנג'ן עם מחשופים וחולצות חשופות כדי שיראו אותם עליי, שידעו שאני איתו, שהוא שייך לי כמו שאני שייכת לו.

אהבתי שהוא לא זז ממני, אפילו עם אדר המעריצות שהלכו אחריו, תמיד חזר אליי.

אחת מהן אפילו אמרה לו פעם אחת:" ג' מישהי תפסה אותך סוף סוף??"

זה גרם לי להרגיש כל כך טוב, אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי מישהו..

כל כך קשה לי להרגיש בצורה כזו עמוקה כלפי מישהו אחר.

 

 

ואז הוא התחיל להיות עסוק, הוא בדיוק היה בישיבה, בדיוק יש לו טלפון, הוא חזר אתמול מאוחר אז לא התקשר כי חשב שאני אשן, הוא לא ראה את ההודעות שלי, הוא ראה את ההודעות שלי ולא הייתה לו סוללה, נסגר לו הטלפון..

 

ובהתחלה האמנתי לו, סמכתי עליו..

ואז זה הפך ליום או יומיים שהוא לא דיבר איתי..

עד שהתפרצתי עליו, והוא אמר לי שהוא היה בלילה אצל האקסית שלו, זו שגר איתה לפני שהכיר אותי.

היא הזמינה אותו להדליק נרות לחנוכה עם הבן שלה, והוא נשאר אצלה.

 

כל כך פחדתי שהוא יתנתק ממני, שהוא יעזוב אותי, שאמרתי לו שאני רוצה שהוא יבטיח לי שלא יפגש איתה יותר ולא ידבר עלייה יותר, ואחרי שכנועים, הוא עשה את זה, הוא הבטיח לי.

ואני האמנתי לו.

ושוב הוא התחיל להעלם, ולא לענות, ולהיות עסוק..

וכשיצאתי עליו שוב, הוא אמר שהוא חוזר אליה, שהם נפגשו והתחילו לדבר וזה פשוט קרה..

 

 

ואני נשברתי.

עד אז באמת לא הבנתי אנשים שאמרו שנשבר להם הלב..

כן, אני מבינה מה זו אהבה, אני קוראת המון ספרים, אני מתרגשת, אני בוכה, אבל ההרגשה הזו, שנתלש לך הלב מהמקום, שאת לא יכולה לנשום, את טובעת בתוך כלום אחד גדול בלי יכולת לצאת, את מנסה להרים את הראש אבל אין לאן..

 

בתקופה הזו לא הגעתי לדאנג'ן כמה חודשים, לא יכולתי, לא הייתי מסוגלת לסבול את זה, לראות אותו עם אחרות, רק לחשוב על זה התפוצץ לי המוח..

ואז פתחתי איזשהי פעילות בפייסבוק, שדרכה הכרתי חברה חדשה, לא אפרט את הפעילות או שמה של החברה כי זה אפילו עוד יותר יסגיר :)

והיא נתנה לי את הכוח, להרגיש שאני יכולה לעשות את זה, שאני חזקה.

אמרה לי שזה יהייה קשה, אבל שהיא תהייה לצידי.

אז הלכתי.

 

כשהגעתי, הרגשתי שוב בבית, זה היה כל כך במקום, זה היה כל כך טוב, כל כך זה.

 

ואז הוא הגיע, ולא הפסיק להסתכל עליי, חיכה שאתייחס אליו, שאסתכל עליו, חייך לכיוון שלי..

והאמת שאם אני אגיד לכם שאני זוכרת איך הגבתי, אני אשקר כי אני לא.

 

שלושה ימים לאחר מכן, ישבתי עם חברות ופתאום אני מקבלת ממנו תמונה, שלו, וההודעה שבאה לאחר מכן, הייתה התנצלות מפה ועד הודעה חדשה שהוא לא התכוון ושהוא שיכור..

לא עניתי לו..

יום אחרי זה עניתי, כי הרגשתי שאני מגיעה ממקום של כוח, ידעתי שאם הוא היה מחכה עוד יום, אני הייתי כותבת לו, אבל הוא נשבר לפני..

אמר שוב שהוא התגעגע, שכשהוא ראה אותי הוא הבין כמה הוא מתגעגע וכמה הוא אוהב אותי.

ואני התכתבתי איתו, קצת בהתנשאות, קצת טיזינג, מבט מלמעלה..

הוא אמר לי שאני יכולה לסמוך עליו, התחנן שאעשה את זה

חשבתי שאני חזקה

ואז אמרתי לו שאם הוא אומר לי שאני יכולה, אז אני אסמוך עליו, ושכדאי שהוא לא יאכזב אותי.

 

ואז שוב התרגשות וצילצולים מצידו, ושוב אני מלאה בסימנים כחולים..

ושוב מרגישה שייכת

במיטה שלו

כשהריח שלו מקיף אותי

ועל הבגדים שלי

ועל הדברים שלי

והנעליים שלי

והשיער..

ואני נוגעת בסימנים שלו, וזה כואב וכל כך נעים באותו זמן..

ואז אני שולחת לו תמונות, והוא אומר שזה כל כך יפה עליי הסימנים שלו, ושאני כל כך יפה ככה..

ואני באמת מרגישה יפה ככה.

ואני מרגישה קטנה ומוגנת ושיש לי כוח כי הוא זה שנותן לי אותו.

 

ותוך כדי שאני כותבת את זה אני קולטת כמה אני מבינה את כל הכתיבה של הנשלטות כאן על השתייכות למישהו.. והאמת שעד שלא כתבתי את זה ממש עכשיו, ממש ביטאתי את זה בכתב, בזה הרגע, לא הבנתי שזה מה שאני חושבת, שזה מה שאני מרגישה.

 

ואז הוא שוב מתחיל להעלם, ואני מבינה שהוא כנראה רוצה אותי בשביל להשיג אותי ולא כי הוא באמת רוצה..שהוא מאוהב ברעיון של להיות מאוהב..

והוא אומר לי שהוא ממש מצטערת, שהוא באמת באמת אוהב אותי אבל הוא לא מסוגל..

שזה בגלל אמא שלו ואבא שלו וגנים וחינוך, ואולי לא זה בכלל, אולי זה פשוט הוא, כי הוא פינוקיו שכזה שקרן, ולא יכול להיות במקום אחד, והוא לא רוצה לפגוע בי.

ואז אני תוהה למה הוא בא אליי מלכתחילה אם הוא לא רוצה לפגוע בי, כי הוא בטוח יודע, הוא חייב לדעת מה אני מרגישה, ושאני אלך אחריו כשהוא יבוא ויגיד לי לבוא..

הוא יודע שאני אעשה מה שהוא יגיד לי לעשות..

 

ואז שוב לא מדברים והפעם אני גם כועסת, וצעקתי עליו בבר, כי הוא ניסה להתחנף, ולקנות לי שתייה, ולחברות שלי שתייה ואז בא לגעת לי ביד, או שנגע לי ביד ואני התחלתי לצעוק עליו שיעוף ממני ולא יתקרב אליי..

ואז התחלתי לבכות, ישבתי על הבר ובכיתי, וחברה שלי לידי, שואלת אם אני רוצה ללכת, אבל אני לא רוצה ללכת, אני רוצה שהוא יראה שאני בוכה בגללו, אבל הוא לא מסתכל עליי בכלל.. הוא לא רואה אותי.. הוא מלא באלכוהול ובאנשים אחרים ואני פשוט לא שם בשבילו..

 

אחר כך היו עוד כמה פעמים שהוא התחנף אליי שם, וביקש והתחנן שאבוא אליו..

בסוף באתי, וכמובן שזה חזר על עצמו..

ואז היה סופ"ש אחד שנשברתי, ולא יכולתי להפסיק לבכות, וגם היו אצלנו אורחים בבית..

אמרתי להם שהעיניים שלי אדומות כי ישנתי עם האיפור וכולם בערך קנו את זה חוץ מאחותי שיודעת על רוב הסיפור..

 

 

הייתה עוד פעם אחת כזו שאחריה נתק..

 

עד שפשוט רציתי לדבר איתו, אז כתבתי לו.. כי אני לא יכולתי שלא..

אז חזרנו לדבר, ופתאום אנחנו מדברים כל יום שוב.

ראיתי אותו סופש אחד ושני ושלישי

ואז ערב אחד בא אליי ולא עזב אותי, חיבק אותי וליטף, ובסופו של דבר אמר לי לבוא אליו ובאתי.

באתי כי התחשק לי סקס, בתאכלס, כי הרגשתי שאני יכולה, שאני חזקה יותר ממה שהייתי..

אבל כשהייתי אצלו הוא התחיל לחזור על מה שהיא אומר לי בעבר, שהתגעגע ושהוא אוהב אותי..

שהוא רוצה שנלך להצגות ביחד.

אמר לי שהוא התגעגע אליי, ושהוא היה ממש חולה ביומיים האחרונים, חשב שהוא הולך למות..

והוא לבד, גר לבד..רווק מבוגר(יחסית) שגר לבד ולא באמת מתחבר לאף אחד.. דאגתי לו

אבל אני הייתי חזקה!! באמת!!

אמרתי לו שיפסיק לזיין לי את השכל, המשפט הזה נאמר כל כך הרבה פעמים שהוא התחיל לעשות פרצוף אמיתי של פגוע.. כי באמת התכוונתי לזה.

ביום שבת בצהריים אמרתי לו שאני הולכת הביתה, אבל הוא אמר לי שאנחנו חוזרים לישון.

חזרתי רק בעשר וחצי בלילה הביתה.

במונית כבר קיבלתי SMS  ממנו ולא עניתי.

כשהגעתי הביתה אמרתי לו שאני הולכת להתקלח ולישון, ושיזכור שאם הוא לא מרגיש טוב שהוא יכול לדבר איתי, כי אני רוצה שיהייה מישהו שידע מה איתו, שלא יהייה לבד, שאני לא אבוא אם הוא לא רוצה, אבל כדי לדעת.

אז הוא התקשר, ואחר כך התקשר שוב, ובבוקר שלח לי הודעות, גם במהלך היום..

עדיין עם ההבטחות והאהבה..

אמר לי שהוא רוצה לקנות לי ספר ושאשב לקרוא אותו לידו..

 

קבענו להפגש, ואז הוא התחיל לתרץ לי באותו יום שהזמינו אותו, אבל הוא לא רוצה ללכת, כן רוצה ללכת..

 

ואז התחלתי לבכות, ובכיתי ארבעה ימים רצופים.

בכיתי על עצמי.

על ההבנה הזו שאני לא אצא מזה בחיים.

שאני יודעת שזו לא הפעם האחרונה שאני אפגע ממנו, שאני לא אפסיק לדבר איתו, שאני עדיין אבוא אליו ברגע שיגיד לי לבוא, שאני שלו, ושהוא יודע את זה.

 

 

הזהרתי מראש שזה יהייה חופר אז עכשיו מגיע הקטע הבאמת חופר..

 

ביום הראשון שלא ענה לי כתבתי לו-

"להפסיק לכתוב לך?

 

אין לי מושג איך לגשת אלייך :)

תהנה היום..במה שזה לא יהייה שאתה עושה, אני עושה שיעורים, אפילו לא שואלת מה נעשה היום, כי אנחנו לא.

 

מקווה שנחת היום, שלא עבדת ושאתה מרגיש יותר טוב מותק :*"

 

אחר כך, ביום חמישי זה היה, יצאתי מהלימודים בלילה, ומשום מה לא הצלחתי למצוא את התחנה שלי.. אני עומדת בתל אביב, הבית הכי ביתי שלי אפילו שאני לא גרה שם, הולכת ברחוב הלוך חזור במשך שעה שלמה ולא מוצאת את התחנה.

 

ואז שלחתי לו עוד הודעה-

"למה אתה עושה לי את זה כל פעם?

 

זה כל כך כואב ואני מרגישה כל כך מטומטמת!!

פאקינג מטומטמת!!

באתי להזדיין איתך והתעקשת לשגע אותי!! בכוונה!!

זה פשוט מרושע!!

אני מתנצלת אבל זה מרושע!!

 

אפילו לענות כמו בנאדם נורמלי אתה לא מסוגל.

להודעה פשוטה!!

לא ענית אתמול ולא שלחת בוקר טוב היום..

כל פעם שמחייכים אלייך אתה רץ אחורה!!

לא היה שום לחץ, זה היה בפשטות ובכייף אבל הפחד שלך מקצת קרבה..

אין אצלך צעדים קטנים, כולה סקס!

לא!! בואי נטוס לחול, אני רוצה שתקראי ספרים לידי, אני זורק את הצעצועים הישנים.

 

תשאל אותי שוב אם אני בוכה הרבה ואם אני אוהבת אותך..

תגיד לי שוב שאני אראה איך זה חוזר אליי מהר..ושאני אוהבת אותך.

 

מה נותן לך להתנהג אליי בצורה הזו אליי?!

וזה ברור לי שלא תענה ושאני אתעצבן מזה שלא תענה או שתענה בסמיילי ואני ארצה לדקור אותך על זה..

 

ואז אני אכעס עלייך שבועיים ואז שוב תבוא אליי עוד חודשיים ואני אלך אלייך, כי אני לא מסוגלת שלא ואתה דוב תדבר אליי ככה ותשאיר עליי סימנים, שכולם יראו אני שלך אבל לא באמת של אף אחד..אני כלום!!

כוס עמק!!

 

אני פאקינג יושבת על ספסל ב******* ובוכה כי אני סתומה, וזה בכלל לא קשור אלייך.

זה הכל עליי.

 

והקטע הכי נוראי הוא, שאני בכלל לא רוצה שתשחרר אותי, אני רוצה שתקח אותי, שתעטוף אותי ולא תיתן לי ללכת.

כשאני יודעת שאתה הבנאדם שהכי רחוק מלהיות טוב בשבילי.

 

אז אני אחכה עכשיו להודעה שלא תחזיר ולטלפון שלא תעשה, עד שתחליט שאתה רוצה לזיין אותי שוב ולסמן אותי כמו רכוש ואז לתת לי קצת פנטזיות לאכול עליהן סרט.

 

תהנה בדאנג'ן היום :*"

 

אז הוא ענה לא שהוא לא הולך לדאנג'ן, שהוא חולה מת ומנוזל והולך הביתה עם חום גבוהה, גוסס ומת למקלחת.

 

אז כתבתי לו-

"אתה קולט כמה נוראית התשובה שלך..?

 

אתה מאוהב ברעיון של להיות מאוהב בי.

אם הייתי מעניינת אותך היית מראה את זה.

היית שואל איפה אני, למה אני יושבת ככה לבד.

 

אבל זה לא!!!"

 

אז הוא כתב לי שהוא גוסס

 

ואמרתי לו שגם אני אבל שהוא לא רואה את זה, הוא לא רואה אותי

"אתה לא מבין שאני מחכה להודעות שלך?

ליחס?

לתשומת לב..

 

אבל אתה משחק לי בראש כשלי באמת איכפת ממך.. באמת.

 

ועדיין לא שאלת למה אני לבד :)

 

לילה טוב..

 

תרגיש טוב

 

הייתי אומרת שאני כן מצפה שתכתוב לי מחר כי אני כן, אבל אתה לא..

 

כי נגמר לך ממני בתקופה הקרובה.

זה קרוב מידי, מחבק מידי, אוהב מידי..

אני רוצה להיות איתך יותר מידי, כמה נורא זה שבנאדם אוהב אותך ככה."

 

 

אחר כך עוד שלחתי לו שיר, כי באמת איכפת לי ממנו והוא חולה והיא זמרת מקסימה.

 

 

יום שישי כתבתי לו גם..-

"אני לא מצטערת שיצאתי עלייך אפילו שאתה חולה

יש לך יכולת להוציא אותי מדעתי שלאנשים אחרים אין.

 

אבל כן מעניין אותי איך אתה מרגיש..

אתה צריך משהו?

אכלת? היית אצל הרופא?

לשלוח לך מרק? :)

 

זה שאני רוצה לחנוק אותך לא אומר שמה שאמרתי לך יום שבת מבוטל.

אם קורה לך משהו, תרים טלפון, אל תהייה לבד, כי אתה כן.

אם אתה מרגיש לא טוב אז תגיד, תוותר על הגאווה המפגרת הזו בבקשה.. אף אחד לא צריך להרגיש ככה לבד.

 

אל תצא היום.

תשאר במיטה, תנוח.

תראה סרט.."

 

 

ואז חברה שלי חטפה עליי עצבים..

לא אכלתי איזה יומיים וחצי בערך.

לקחה אותי לאכול סושי ואז לישון אצלה.

היה לי קשה לישון, קצת בכיתי...

הייתי במקום כל כך אחר בדיוק לפני שבוע ומה קורה איתי עכשיו..

 

אבל זה הרגיע אותי, כתבתי לה יום ראשון תודה.

שהזמן אצלה הרגיע אותי, שאני אולי לא שמחה יותר אבל אני הרבה יותר רגועה.

ושכתבתי לו הודעה.

 

כתבתי לו-

"רציתי שתדע שאני אמשיך לכתוב לך ולשאול לשלומך, כי אתה חולה ואכפת לי.

אני רוצה שתדע שיש מישהו שמכיר אותך באמת, ובאמת אוהב אותך.

 

וזהו..לא בא לי לצאת עלייך יותר :)

זה עדיין כואב ומעבצן, אבל נמאס לי להתעצבן ויותר מעניין אותי להיות שם בשבילך. באמת.

 

אז איך מרגיש החיזבלון..? :)  :*  "

 

ואז הוא שלח לי מלא סמיילים ותוך כדי שאני שואלת אותו מה הפירוש, הוא מתקשר אליי ומדבר איתי כמעט שעה בטלפון.

 

יום אחרי כתבתי לו בלילה- איך הוא מרגיש, אמר שהוא חוזר אליי, התקשר..עוד שעה בטלפון..

 

ובקיצור ככה כמה ימים ועכשיו שוב לא מדבר איתי....

 

 

וזה כואב, כל כך כואב...

אולי כל ההודעות ששלחתי היו חופרות, אבל מספיק שהיה עונה לאחת מהן באמת, מהלב, שהיה מתייחס אליי, שלא היה גורר אותי לתחתית כל חודשיים אחריו ועוזב אותי לבד..

 

 

 

אני לא יודעת מה לעשות..

אני חושבת שאם אני אמצא מישהו אחר, זה יוציא אותי משם, אני בטוחה בזה.

אני יודעת שזה הפתרון..

וזה שיוציא אותי יהייה "הגיבור" שלי, ולא תחלופה.

כי אני צריכה מישהו אחר שיראה לי משהו אחר.

 

ג' היה הראשון שלי בהרבה מאוד דברים בעולם הזה..

נקשרתי אליו בכל כך הרבה רמות..

אני צריכה משהו טוב, משהו נקי.

 

אני צריכה מישהו שבאמת יהייה לו איכפת ממני..

 

 

 

ואני אשכרה חושבת לתת לו לקרוא את זה, איזה מן חשיבה מעוותת יש לי לעזאזל?!

 

אני כאילו כל פעם מנסה למצוא דרכים לגרום לו להתקרב אליי שוב, לשמור שלא יברח לי מבין האצבעות וכל פעם הוא חומק.

למה אני לא מצליחה להפנים שזה לא זה??

למה כל פעם שאני עם מישהו אחר הוא מקנא והולך אחריי, ובסוף משאיר אותי לבד..

 

 

חייבת לציין שאני לא חופרת ככה בדרך כלל..

 

 הרגשתי שאני חייבת להגיד משהו, לכתוב משהו, לפתוח את זה..

ואני בטוחה שיש מלא דברים ששכחתי ואולי כתבתי קצת עקום כי..טוב זה ברור למה.

 

יום שבת האחרון היה לי התקף חרדה.

אני מזהה את זה כי זה כבר היה לי פעם.

הרגשה שאתה הולך להקיא ולא יכול לנשום באותו זמן.

זה בעצם שרירי הצוואר שמתכווצים וגורמים לך להרגיש שעולה לך בגרון אבל זה בעצם אוויר..

אז כל היום אני שותה, ולוקחת נשימות עמוקות כי זה מרגיש כאילו זה עומד לצאת החוצה אבל אין באמת מה שרוצה לצאת, חוץ ממני אולי.

 

 

 

 

ובנימה אחרת ולא משמחת בכלל,

סבא שלי עבר ניתוח בערמונית החודש, אתמול אמא שלי לקחה אותו לביקורת, אחר כך דיברה איתי (ורק אז אמרה שהוא היה בביקורת בבית חולים), אמרה שיש לו סרטן ושבגלל שהוא מבוגר הם לא עושים כלום, כי בכל מקרה כשמבוגרים הכל זז באיטיות ולוקח זמן להתפתח..

אמרה שתהייה ביקורת עוד חצי שנה.

אז אמרתי בסדר, וסגרנו את הטלפון..

 

ואז התחלתי לחשוב על זה..

איזה מן סרטן זה?

זה רק גידול..?

מה הגודל שלו...?

כמה מסוכן הוא?

הוא בר טיפול?

למה רק עוד חצי שנה..?

 

ואני יודעת שאני לא אהייה מסוגלת לשאול את כל השאלות האלה את אמא שלי כי רק המחשבה גורמת לי לבכות עוד יותר ממה שכתבתי לכם במשך 7 עמודים של וורד..

אני לא יודעת איך להתמודד עם כל זה!!

אני לא יודעת!!

 

 

אני לא יכולה לנשום..באמת..

זו כבר לא רק הרגשה..

אני לא יכולה לנשום

 

 

 

העיקר שמבחוץ הכל בסדר :)