מחשבותיה של אלילה :)

אני מרגישה שהעדכונים האחרונים בבלוג שלי פותחים לי הזדמנויות חדשות.

אני חושבת שאני הרבה יותר פתוחה עם עצמי וחושבת בצורה שונה ממה שחשבתי
לפני שחזרתי לכתיבה. כמעט כל דבר שאני עוברת, כל חוויה, אני מנסה לחשוב איך אכתוב

אותה אחר כך, לא שאני כותבת כל דבר ולא כל דבר שאני כותבת אני מפרסמת, אבל החשיבה שלי חזרה להיות יצירתית קצת יותר. זה נחמד.

אני יודעת שלא כל כך נכנסתי לדברים האפלים בחיי, לכאב הנפשי, לקושי, לחוסר, לאובדן,

אבל יש משהו משחרר בלכתוב את המחשבות שלי, אפילו שגם בפניי אני עדיין מסתירה. אני חושבת.

אני עדיין לא רוצה לכתוב את כל מה שעובר לי בראש, את כל מה שאני רוצה להגיד, את כל מה שאני

רוצה להרגיש.. אני חושבת שהכתיבה שלי אולי לא מוכנה לזה עדיין, אולי אני לא מוכנה לזה.

האנשים שיצא לי להכיר לאחרונה ממש מעלים לי את הביטחון, הם גורמים לי להרגיש הרבה יותר בנוח עם המילים שלי,

הם מעריכים את הרגש שלי. וחלומות קצרים בהקיץ במהלך היום גורמים לי לחשוב שאולי באמת אמצא את האביר שלי,

שזה כן יהיה happily ever after story. אני חושבת שלאט לאט אני מרגישה יותר בטוחה עם הרגישות שיש בי, נותנת לה מקום,

נותנת לעצמי להיפתח ולהתרגש יותר.

אני מתחילה לחשוב שהפנטזיה שלי להיות אדם רגיש יותר, הופכת למציאות, או שאני פשוט נותנת לעצמי מקום להגשים

את מי שתמיד הייתי אבל פחדתי להיות.

אני מקווה להמשיך עם הרצף הזה ולא לאבד שוב את המילים שאני אוהבת.

עכשיו אני יושבת מול הטלוויזיה שקפואה על מרדף משטרתי כלשהו בסדרה "מחשבות פליליות"

שלפעמים אני מנסה להבין למה אני עדיין רואה אותה כי זה חוזר על עצמו בצורה מעייפת

ולפעמים אני כל כך דבוקה למסך שאני משתגעת מהתרגשות, ואני חושבת לעצמי שפעם זה מה שרציתי להיות.

רציתי להיות חוקרת, לחדור למוחם של אנשים, להבין את משמעות ההתנהגות שלהם, לגלות what makes them tick,

אולי זה מה שאני עדיין רוצה..

אולי בכלל אלך להיות חוקרת ואעשה מחקרים, או מרצה, או שניהם.

ואולי אלך להיות חוקרת עטלפים ("אין דבר כזה", סבא אמר לי כשאמרתי לו שזה מה שאני הולכת להיות

כשאהייה גדולה, כשהייתי קטנה..חחחחח)