לפני 20 שנים. יום חמישי, 8 בדצמבר 2005 בשעה 15:38
הוא לא היה מגיע לבד לאור הזרקורים, אני הבאתי אותו לשם.
הכרתי אותו אז 12 שעות בדיוק, לא מבינה מה גרם לי להמר עליו.
אבל זה היה ההימור הכי טוב בחיי, להציע את הילד הזה לתפקיד.
השבוע צפיתי בן, כיצד בשבילו, אנשים בכירים זזים ומזיזים דברים.
"כולם אוהבים אותך" אני אומרת לו בחיבה: "זה בגלל שאתה כזה נחנך"
"אותך לא כולם אוהבים" הוא עונה לי "את פילפל, לפעמים זה חריף לאנשים"
הסתכלתי עליו וידעתי שכולם לא חשובים לי, מה שחשוב זה הוא, הקשר שלנו.
אני אוהבת אותו נורא, הוא מרגש ומרגיע אותי. גם הוא אוהב אותי, מעריץ אותי.
וכבר עברו כמה שנים, נדמה לי, מאותו היום, הגורלי בחיינו, עדיין מרגישי ביחד.
וזה כבר מזמן, לא בגלל איטרס מקצועי או הימור על העתיד, זה כי פשוט אוהבים.
אני נזכרת בכל הדברים שעשיתי בשבילו וכמה זה היה שווה, כל מעשה.