אי(נ)שם

אני לרוב לא מרגישה לבד. אני לבד בפועל הרבה מהזמן, אבל אין לי תחושת בדידות.
לאחרונה דווקא בתוך הסיטואציות האינטימיות שלי, כשאני עם גברים שאוהבים ומעריכים אותי והם בחיים שלי מספר שנים, אני מרגישה יותר לבד. זה מדגיש את מה שחסר. זה במיוחד ככה בתקופה האחרונה בגלל עניינים אחרים, תהליכים, שבהם הייתי רוצה שיהיה איתי מישהו. לא כי אני באמת צריכה אלא פשוט כי היה נחמד שיהיה מישהו שרוצה ויכול להיות שם בשבילי. 

האמת שזה גם מוזר לי לכתוב פה. לאחרונה דווקא הרגשתי צורך לכתוב במחברת. יש הרבה מחשבות ודברים שכאן לא המקום שלהם, ויש משהו תרפויטי בכתיבה במחברת. לרוב אני לא מתמידה עם זה אז גם לא מנסה, ולרוב אני אעדיף לכתוב פה, אפילו בטיוטות או פוסט מוסתר. אבל משהו שונה הפעם. מרגישה שמשהו בחיים שלי קיבל כיוון אחר. אני עדיין לא יודעת לשים על זה את האצבע.

בעבודה הקודמת שלי עשיתי הכל מהכל. לא העמקתי בכל דבר אבל למדתי הרבה דברים ברמה כזו שיכולתי לעשות אותם בצורה טובה יחסית. בכלל, אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לומר שבאמת השקעתי בו אי פעם היה הפסנתר. שנים של אימונים. כל פעם עוד יצירה, וגם אותן אפשר לומר שיכולתי ללמוד יסודי יותר, לדייק יותר, תמיד היה קל יותר לזכור ולדעת לנגן את העמודים הראשונים והעמודים האחרונים היו פחות מוצלחים. מתישהו הציעו לי להתחיל ללמוד מהסוף כדי לאזן את זה שכל פעם אחרי שלומדים עוד עמוד מנגנים הכל מההתחלה והעמודים הראשונים מוטמעים ככה טוב מהאחרים. 

כל שאר הדברים בחיים מרגישים לי "ליד" - אני מציירת אבל לא כמו שהייתי רוצה לדעת לצייר וכמו שאני יכולה ללמוד אפילו מהיוטיוב, את התואר הראשון אמנם סיימתי אבל ברוב הקורסים לא באמת השקעתי ובערך את כל הקורסים לא באמת זוכרת (גם המעניינים ביניהם) והממוצע שלי מעט מתחת ל80 ומסתבר שבשוק העבודה יש מי שמסתכלים על זה. בעבודה הקודמת (כמו שציינתי בפתיחת הפוסט) ידעתי קצת מהכל, ובעבודה הנוכחית אני ממש טובה בעבודה שלי אבל היא רק חלק צר בתחום רחב שבו אני לא מבינה כלום. 

היום אני מנסה ללמוד שוק מסוים, תחום מסוים, וכמה שמדי פעם אני משתפרת בזה - זו טיפה בים. אני קוראת פוסטים בלינקדאין שגורמים לי להרגיש שאני לעולם לא אצליח להשלים פערים כאלה, לדעת מה שאחרים יודעים, שהעולם התקדם בלעדיי וגם אם אשב עכשיו ללמוד את כל זה בחופשת הקיץ מלימודי התואר השני - זה כבר יהיה מעט מדי ומאוחר מדי והעולם ירוץ עוד קצת קדימה עם ה-AI. 

על זוגיות בכלל קשה לי לדבר. אני לא יודעת מאיפה להתחיל. קשה לי עם האפליקציות כל כך, ואני כבר מרגישה זקנה ושאין לי עתיד בזה גם. עד סביבות גיל 24 עוד הייתי בטוחה שבגיל 26 כבר אמצא בן זוג ואהיה סביב חתונה. עשור אחר כך ואני בכלל לא בכיוון. פעם הייתי בטוחה שזה שיש לי לב ענק זה משהו שגבר שאני רוצה יראה ושזה יהיה מספיק. היום אני מרגישה שזה לא ושאין לי מה לתת. 

אני מרגישה רצופת כישלונות ופספוסים והרבה "ליד" ו"כמעט". כל כך שכבר קשה לי לראות מה טוב בי. אני יודעת שהוא קיים. אני יודעת שיש עוד כאלה שרואים אצלי את הטוב. אני עדיין עובדת על לשפר, וזה מרגיש קצת כמו עבודת רקמה שכל פעם מתחרבשת וצריך להתחיל מחדש, לפרום ולרקום שוב ולקוות שבסוף אולי ייצא מזה משהו.

הוא נשך לי את הישבן, חזק ממש. סימנתי לו עם היד,  אמרתי "די", השיניים שלו עדיין בבשר. "xxxx תפסיק! די!" ובאותו רגע קצר ממש כעסתי עליו, כעסתי עליו שאפילו לשנייה הוא גורם לי להרגיש איזשהו חוסר ביטחון, שאני לא יודעת אם הוא בכלל קולט שאני רצינית, וזה כל כך לא מתאים לו. ואז התחלתי לבכות, לבכות ממש. להתפרק לגמרי. והוא נשכב מעליי וכבר לא כעסתי. נשכב מעליי כמו שמיכה עד שהתחלתי להירגע ואז לקח אותי אליו עד שהפסקתי לבכות. לא שאלתי אם הוא עשה את זה בכוונה, יש בי חלק שרוצה להאמין שכן כי הוא מכיר אותי כל כך טוב, יש בי חלק שמפחד לגלות שאולי לא, בדיוק מאותה סיבה. הוא שאל אחר כך אם אני כועסת עליו. אמרתי לו שכעסתי לשנייה וזה עבר. התנצלתי שהמפגש שלנו לא ממשיך והוא אמר שידע שיש סיכוי שזה יקרה.

מראש אמרתי לו שיש סיכוי שאתפרק בבכי לא רגיל. אני צריכה להחזיק יותר מדי ולא יכולה להרשות לעצמי להתפרק ביומיום. לא בתקופה הזאת. אם זה יקרה לא בטוח שאצליח להתרומם כל כך בקלות ואני לא יכולה כרגע לא לתפקד. להתפרק שם, במפגש, נותן לזה מסגרת. יש מישהו שמכיל את זה ואני לא מתמודדת לבד, והוא יכול להחזיר אותי בחזרה למציאות בחתיכה אחת. 

העולם בקצב אחר. או שאולי זו אני שבקצב אחר ממנו.

יש רגעים שאני מרגישה שקשה לי להסתנכרן. השבוע אני בהרגשה כזאת, שכל דבר קשה לי להבין. שאני בדיליי. כאילו המוח שלי צעד אחד אחורה. 

אני חיה לא בריא. אני מודעת לזה. יש דברים שאני פועלת לשפר. יש דברים שלא מספיק. אם לא היה צריך כסף כדי להתנהל בעולם, סיכוי טוב שהייתי מפסיקה לעבוד לתקופה ארוכה שבה הייתי מחפשת את הדברים שעושים לי טוב. בינתיים זה פילאטיס מכשירים שחזרתי אליו אחרי שנים בלי, ועדיין אני אוהבת את זה כל כך. משאיר כזאת תחושה טובה אחרי ומכלום שיעורים אני כבר מרגישה את ההשפעה על הגוף. 

הדבר שהכי קשה לי זה להפסיק עם סוכר כמעט לגמרי ולאכול יותר מסודר ובריא. אני יודעת שכשאני מקפידה הכל אצלי בגוף יותר טוב. הבעיה שסוכר זה כל כך טעים ואני באמת אחת שמתפנקת על אוכל טוב. 

חוץ מזה בא לי מסאג'ים קבועים. על בסיס יומיומי. 

אוף.

עשינו רשימה עם כמה גברים שכבתי או לכמה ירדתי. קודם כל - הפתעתי את עצמי שאני זוכרת, למרות שלא אתפלא אם פספסתי מישהו.

חוץ מזה, אני פחות שרלילה ממה שחשבתי.

אלא אם כן אני מסתכלת על זה מהעיניים של אמא שלי, שבאמת עדיף שזה פרט שהיא לא תגלה לעולם.

פעם הייתה לי בטן כמעט שטוחה. באמת שאהבתי אותה. לא היו לי קוביות מעולם כי לא עשיתי ספורט, אבל איכשהו יצא שהמשקל הגיע לירכיים ולתחת בזמן שהבטן שלי נשארה יפה, עם מותניים צרות וכו'. 

מתישהו זה השתנה, לא יודעת אפילו לומר מתי, אבל הבטן כבר לא הייתה שטוחה. נהייתה בטנונית, וזה ממש הפריע לי כי מעבר ל"איבר שאני פחות אוהבת בגוף" זה היה "איבר שממש אהבתי בגוף ופתאום השתנה". אני עוד זוכרת איך היה לי קשה כל פעם שהנווד היה תופס אותה, והיה נראה שהוא נהנה לעשות את זה בגלל שהוא יודע שיש לי אישיוז איתה. 

היום, מדושנת שכמוני, אחרי כמה שנים של עבודה משרדית, סטרס, אפס כושר ומלא סוכר וג'אנק, כבר אפשר לומר (לא בגאווה) שיש לי בטן ממש. בדרך היו כמה ירידות במשקל ואפילו יש כאן תמונות ישנות מהתקופות האלו, אבל הן ממש נחלת העבר ועכשיו אני בהתמודדות מחודשת עם הנושא. 

הצעצוע, כפרעליו, תמיד שמח לעוד קילוגרם שמתווסף למשקל שלי שמועך לו את הפרצוף. ויש פה עניין עם הדבר הזה. זה נורא מוזר להיות עם מישהו שכל כך אוהב את כל הדברים שאני לא אוהבת בגוף שלי. לקח לי זמן להתרגל לקונספט של לשבת למישהו על הפרצוף בלי רחמים, והיום אני ממש יכולה ליהנות מלחנוק אותו בצורה הזאת לא משנה כמה עליתי או ירדתי במשקל. אבל הבטן, זה משהו אחר. מעבר לזה שאני לא אוהבת אותה והוא מעריץ אותה, זה משהו שאני יכולה ורוצה לשנות (הוא כמובן היה מעדיף שלא, אבל הוא לא שיקול בעניין). לשכב על הספה ולראות אותו מצמיד את הראש ומתענג על הבטן (וכל פיסת שומן אחרת בגוף) פשוט יוצר דיסוננס מול התחושות שלי לגביה. לשמחתי עם שנות ההיכרות איתו התרגלתי לזרום עם הדברים שהוא אוהב ואני לא אוהבת בגוף שלי וליהנות מהחוויה, ואחרי הרבה מאוד זמן שלא היה לי חשק זה היה נחמד להיפגש ולקבל פידבק של משהו בין געגוע להערצה למשהו שנראה כמו מישהו שקיבל את הסם האהוב עליו. 

ללא ספק פוט פטיש הוא מזור לכפות רגליים כואבות

אחד הדברים שקסמו לי בנווד זה שהוא סוג של רוח חופשית. אולי זו גם חצי דרך יפה לומר שהיה אבוד, ואולי במידה מסוימת הוא עדיין כזה. הוא ידע ללכת לטייל לאיבוד, למצוא מרחבים אינסופיים של שקט. כאלה שהתמונות מהם גרמו לי לקנא קצת. כאלה שגרמו לי להרגיש שהם עושים לו משהו אחר לנשמה, כזה שאי אפשר להסביר במילים ואין לו תחליף. וזה לא אותו הדבר כמו לנסוע לשמורת טבע או משהו בסגנון, אלה מקומות שאנשים פשוט לא מגיעים אליהם וכל מה שיש שם זה מרחב עצום שגורם לך להבין כמה אתה קטן ביחס לעולם, ונותן לנשמה שלך מרחב שאין בשום מקום אחר. 

יש בזה משהו סימבולי לדבר על זה ביום העצמאות, אפילו שהיכולת הזו להיעלם למקומות כאלה היא עצמאות מסוג אחר. אני נניח לא יכולה לעשות את זה - אם זה כי הרכב לא בנוי להגיע לחורים האלה או כי אני פשוט מפחדת מבעיות - פנצ'ר שלא אדע לתקן, כל בעיה שהיא באזור ללא קליטה, סתם שפתאום יבוא איזה עבריין שיחליט שאמצע שומקום זה אחלה מקום לאנוס ולבתר אותי או כל חשש סביר יותר או פחות בהקשר הזה. 

ועכשיו הייתי רוצה. הייתי רוצה להיות במקום שבו רואים את כל הכוכבים, להיות במקום שמרגיש כולו מרחב ולבכות בו את הנשמה החוצה כי כואב לי והחדר והכרית זה פשוט קטן מדי להכיל את כל הצלקות הנפשיות שנפתחו מחדש בשבוע האחרון עם זכרונות רעים ופוגעים שתמיד יהיו שם. ההרגשה שאין לי מקום, שאני רוצה כל כך להתנתק מכולם ופשוט להפסיק להיפגע, אבל לא רוצה לפגוע במשפחה באקט כזה במיוחד כי באמת צריכים אותי. אבל הכאב, הוא ממש שובר אותי בימים האחרונים ואני כמו סהרורית בתוספת דמעות. 

אז הייתי רוצה. הייתי רוצה כזה חור באמצע שומקום. מקום שייתן לי לבכות ולנשום ולהירגע כי הכל מסביבי רק מרחב. 

אולי אם הייתי גבר. אולי זה סתם תירוץ. אבל אם היינו בקשר, אולי הייתי אוזרת אומץ לבקש שייקח אותי, אפילו שהוא ממש שונא בכי ויש לי המון ממנו. אפילו שבטח הוא ינהג ואני אהיה בהיסטריה כי אני לא בנויה לגברים שנוהגים מעל 90 קמ"ש בערך בכביש בינעירוני, אמון אישיוז צורך בשליטה שלי. 

ועצמאות שמח, שרדנו עוד שנה

סופר-קיסר. ככה קוראים לדילדו העצום שהוא קנה לי. מונומנט כזה שלא ברור איפה אני הולכת לאחסן אותו ואם חס וחלילה יקרה לי משהו והמשפחה שלי תראה את הדבר הזה אני חושבת שזה ישאיר להם צלקת לכל החיים. 
התשובה ל"למה?" היא כי יש לי עיניים גדולות וחוסר יכולת להבין קנ"מ מתמונות, מסתבר.
בפועל? בקושי הצלחנו להכניס את הכיפה של הקיסר וגם זה היה במאמץ ולא עד הסוף. 
שאלתי אותו אם הוא מתחרט שהוא קנה אותו. אמר שלא, כי קיבלתי אורגזמה מאוד חזקה מהזיון שלנו אחר כך ומבחינתו זה עשה את מה שצריך.

כמה חזקה? האורגזמה הכי חזקה וארוכה שהייתה לי אי פעם, וכבר הגעתי איתו לשיאים חדשים יותר מפעם אחת. אבל האורגזמה הזאת הייתה שונה, כל כך חזקה וכל כך העיפה אותי שהתפרקתי לגמרי ולגוף היה קשה להכיל וזה יצא בצורת אגרופים ובכי ונשיכות וקולות חזקים וכו'. והרבה מהם. 

כתבתי לו אחר כך שזה רק בזכות הידיעה שאני יכולה לגמרי להשתחרר מולו ושהוא יקבל כל תגובה שתהיה לי. שזה מאפשר לי לתת למה שקורה לקחת אותי לאן שצריך. 

יש גברים שלא מסוגלים להתמודד עם בכי, ואני באורגזמות חזקות בוכה. לפעמים גם לא כאלה חזקות אלא סתם כי אני טעונה וזה שחרר משהו. והאמת שגיליתי את זה איתו, כי לא היו לי אורגזמות כאלה לפני. אולי רק הפעמיים הראשונות שגמרתי מחדירה ואז בכיתי, אבל זה שונה. וזה כיף שהוא נותן לי את המקום להתפרק, ואז אוסף אותי לחיבוק מרגיע, ומקבל את זה שלפעמים לוקח לי קצת זמן להתאושש ולחזור להיות שם איתו. וזה כיף שאחרי 3.5 שנים אנחנו עדיין מגלים דברים חדשים ביחד ויכולים לחוות חוויות כאלה מדהימות. 

הסרתי מעקב מ-7 בלוגים בערך. מעולם לא עקבתי אחרי הרבה בלוגים, במצטבר אולי 20. חלקם כל כך ישנים של אנשים ששנים לא התחברו לאתר (לפחות לא בכינוי שאני מכירה). דווקא את הממש ישנים אני אוהבת להשאיר, יש בזה משהו נוסטלגי עבורי (לוותיקים מביניכם, כמו FOR GOOD שהיה בין האנשים החביבים עליי אף שלא הכרנו במציאות ו-Gerald שאהבתי ממש את הסיפורים שלו). מה שכיווץ לי את הבטן ברשימת הבלוגים היו אנשים שהייתה וכבר אין לי תקשורת איתם, והשאירו טעם לא נעים עד מר, מסיבות כאלו ואחרות. אני אדם נוסטלגי בסך הכל וקשה לי להיפרד מדברים ישנים, אז הסמליות הזו שבבלוגים היא בעלת משמעות עבורי. לא פחות משיחות ווטסאפ או טלגרם שאני ממש ממש שונאת שמוחקים, ואם אני אמחק כזו זה לרוב כי נפגעתי ולראות אותה יכאיב לי. גם ברכות יום הולדת אני שומרת בקופסה אפילו שאין בהן חדש משנה לשנה, ואת ספרי הזכרונות מהיסודי ועוד ועוד. 

אז בחזרה לבלוגים - הרגשתי שזה שינוי חיובי. אולי השפעה של הדם שזורם אחרי תרגול בוקר או סתם כי זה שינוי כלשהו ואני צריכה כאלו.