אי(נ)שם

מרגישה שאני רוצה לכתוב. שיש לי כל כך הרבה שאני רוצה להוציא, צריכה לשפוך את הלב והנשמה ולהקיא ממני הכל החוצה. נמצאת בסחרחרה של מיליון דברים שמציפים. 

אני פותחת את הבלוג ונתקעת. אני לא יודעת אם זה בגלל אנשים שמכירים אותי שקוראים, אולי בגלל אנשים שלא מכירים ויש דברים שלא בא לי לחשוף, או אנשים שמכירים אותי ולא יודעים שאני כאן ויותר מדי פרטים יסגירו מי אני אם הם במקרה מסתובבים כאן. 

אני לא יודעת אם זה כי כל מה שאני צריכה לכתוב שלילי, ולרבים יישמע מאוד מאוד מתבכיין, וכנראה שגם אני הייתי חושבת ככה אם הייתי קוראת מהצד. מצד שני, צריך להכיר אותי במציאות כדי לדעת שזה אחרת, וזו לא התבכיינות כמו נקודת שבירה שממנה אדע להמשיך הלאה. 

להמשיך; להתמודד, לדעת מה אני צריכה - זה לא מעט. יש אנשים שגם אין להם את זה. גם לי יש לפעמים את הרצון והנטייה לשקוע לתוך זה, להרים ידיים ולטבוע לתוך רכיכה דכאונית של עצמי. כל דבר אחר זה קשה. גם סתם להחזיק את עצמי בלא ליפול לשם זה קשה מדי והאמת שזו גם הסיבה העיקרית שאני לא מתפטרת. אני חוששת שעם כל הפנטזיות שלי שאם אני לא אעבוד אז אני אתפנה לכל הדברים שיכולים לשפר לי את החיים, בפועל כמו שאני מכירה את עצמי אני אכלה את ימיי בשינה, טלוויזיה, אכילה רגשית ודיכאון ואגיע למצב שאני צריכה לחפש עבודה כלשהי כדי לא להיכנס למינוס, וכל הגלגל הזה יתחיל מחדש. 

אז להתמודד אולי זו לא המילה. להחזיק את עצמי מליפול יהיה נכון יותר למצב כרגע. אני מנסה לחשוב על משהו מפרה. משהו שיעשה לי טוב וימלא אותי באנרגיות. שיצית להבה קטנה שתתפתח לאיטה לאש של עשייה והתפתחות. התחלתי את החיפושים לפני המלחמה, מקווה שהחזרה לשגרה תאפשר לי להמשיך. 

04/2020 - סגורה כמו כולם בסגר קורונה, מציינת יומולדת ב"מזל טוב" תוך כדי צפייה באיזו סדרה בסלון בדירה תל-אביבית. 

04/2026 - מציינת יומולדת ב"מזל טוב" סגורה בממ"ד. 

אני חושבת שהסגרים של הקורונה גרמו לי לרצות לצאת החוצה, ויחד עם ירידה במשקל והכל התחלתי לצאת ולבלות עם אנשים שהכרתי בקבוצת טלגרם, כמעט כל שישי בדאנג'ן או בטאבו + מפגשים חברתיים מעבר לזה. הבית של אחד החברים הפך להיות נקודת התאווררות (או התנחלות) בערך אחת לשבועיים לתקופה. נקשרתי מספר פעמים, ניסיתי מדיקל פעמיים. הייתי הולכת פעמיים בשבוע לפילאטיס מכשירים וניסיתי להתחיל ללמוד ריקוד על עמוד. 

החורף שהיה אחר כך והתפרצות נוספת של קורונה (בלי סגר) הרחיקו אותי מבילויים. עברתי דירה וכבר לא הלכתי לפילאטיס שהיה רחוק, וגם לא לריקוד על עמוד שלא הייתי חזקה מספיק כדי להצליח להתקדם בו. 

אני חושבת שבסך הכל מבחינות מסוימות שם התחילה הירידה. החלפתי עבודה לאיזו "ברירת מחדל" כי לא הייתי במצב נפשי לחפש משהו רציני, בסה"כ היה בסדר עד שכבר מיציתי. אבל ההרגשה שלי הייתה איזו תקופה חיובית שהתחלפה במעין גלי דכדוך. 

יום ההולדת באופן כללי זה זמן לרפלקציה, אבל עוד יותר כשסגורים בבית בלי חשק לציין אותו בכלל. מעבר לזה, שכחתי שיש לי יומולדת עד ממש כמה ימים לפני. ההרגשה הזאת שאני רוצה לשנות בערך כל היבט בחיים שלי ויש לזה הרבה מגבלות - די מייאשת. מרגישה כמו סוג של מלחמה להחזיק את הראש מעל המים, כי יש דברים שאני יודעת איך אפשר לשפר או לקדם, אבל הפער בין זה לבין היכולת הממשית לעשות אותם (בגלל מגבלות זמן, כסף, עייפות, עניינים בריאותיים שלי ושל הסובבים אותי וכו') - זה פער מתסכל שגורם לי לתהות אם זה בכלל אפשרי. 

כן, אני מניחה שאפשר לעשות צעדים "קיצוניים" שיאפשרו את זה, אבל יש להם מחיר והוא לא פשוט בכלל. 

אני הרבה בסטרס בחיים באופן כללי. איכשהו, דווקא עכשיו בימים האלה אני יותר רגועה. אין פורפליי איראני כי זה כבר קורה בפועל, וכל שאר הדברים בגדול נעצרו בגלל המלחמה. למעט הצלצול המלחיץ מדי של ההתראות אני רוב הזמן בסדר. לפעמים מצליחה לישון ולפעמים ישנה בהיכון לאזעקה הבאה. 

מקווה שיהיה לילה שקט

הפורפליי האיראני הזה שמותח את יכולת ההכלה לקצה, המחשבה שיכול להיות שנתעורר לאזעקות בכל שישי מימי שישי האחרונים ומי יודע כמה זמן זה יימשך הפעם - אני לא בטוחה אם  אלה מחמירים את הסטרס והחרדות שיש לי מדברים אחרים או ההיפך. 

לפני חודשיים-שלושה היו לי כמה שבועות טובים. כאלה שבהם רציתי לדאוג לעצמי. אפילו התחלתי שגרת טיפוח של טיפולים אצל הקוסמטיקאית ותכשירים וצבעתי את השיער אחרי שדחיתי את זה כמה חודשים. עכשיו אני שוב כבויה. מרגישה שאני קורסת שבורה בעיקר מהמצב הבריאותי שלי שהיה די גרוע בחודשים האחרונים. הרגשה שהגוף בוגד בי, ואולי בכלל אני זו שבוגדת בו. 

בעיקר - אני עייפה ומרגישה שאני מאכזבת את עצמי ולא רק. 

רוב הזמן אני לא מרגישה את הגיל שלי והמספר רודף אותי רק בהקשר של ביציות מתפוצצות והעובדה שאני לא רוצה להביא ילדים לבד וכרגע אין בן זוג באופק (ולמרות הרצון הכללי, ב-90% מהזמן אני מרגישה שלא נכון לי שיהיה לי אחד כרגע). 
ואז מגיעים ימים קשים יותר, שבדרך כלל הם גם מגיעים בקבוצות, ואני מרגישה כמו מישהי בגוף של בת 80 שמזדקנת מנטלית מרגע לרגע רק בגלל המצב הפיזי. אחד המצבים הקיצוניים יותר שלמדתי על עצמי הוא שדלקת במפרק מסוים ממש מכניסה אותי לדיכאון כשהיא מתפרצת, אבל דיכאון רציני כזה, לא איזה דכדוך בקטנה. שמתי לב לזה בפעם הראשונה, אבל לא התעמקתי. בפעם השנייה המצב היה די גרוע ואז קיבלתי טיפול לדלקת ותוך יומיים, עם השיפור בדלקת, גם מצב הרוח השתפר פלאים. 

אז התקופה הזאת במגמת בדיקה איך אני משפרת את המצב, וזה מאוד לא פשוט. עוד מטלה לרשימה ארוכה. עוד משהו ללמוד ולהשתפר בו

לפעמים אני מספרת לו על הצלקות שלי. אלו של הנפש. על הרבה הוא כבר יודע, הרבה דברים שסיפרתי לו שלא דיברתי עליהם עם אף אחד למעט מטפלים/ות שהיו לי. מדי פעם עולים עוד דברים, האחרון היה הזיכרון הטראומתי של ניתוח בילדות (הניתוח היה בסדר, החוויה סביבו ממש לא). 

דברים מהילדות נחרטים. אני יכולה להרגיש אותם מהדהדים במשפחה גם היום. דברים שקבעו סדרי עולם בהתנהלות המשפחתית. דברים מהילדות של ההורים שלי שהשפיעו עליהם הלאה. 

לפעמים יש דברים שהייתי רוצה לכתוב פה, אבל אלה דברים שאם מישהו מהסביבה הקרובה במקרה יקרא הוא מיד יידע לזהות אותי וזה מבאס, כי אלה דברים שבאמת הייתי שמחה לפרוק. מצד שני אלה דברים שכנראה היו עצובים לקריאה, אז אולי עדיף ככה. 

זה שונה משנ"צ אמצ"ש. רגוע יותר, העולם בחוץ לא בטירוף של להספיק הכל. הרבה פעמים זו שינה שיש בה משהו מדיטטיבי על סף תקשור עבורי וגם החלומות שלי אחרים. היום, לזמן קצר, היה בחלום מישהו שלא ראיתי הרבה זמן וזה עשה לי נעים.  

חבל שאני צריכה לעשות דברים ולא יכולה להמשיך לעוד קצת זמן שנ"צ. אולי אח"כ, האובך הזה התיש אותי לגמרי. אני לא טיפוס של גשם אבל ממש מקווה שכבר יגיע וינקה את האוויר.

התקופה האחרונה מאתגרת. בחודשים האחרונים אין הרבה דברים שהולכים לי בקלות. הבריאות הפיזית והנפשית לא להיט, ולפחות חלק ממה שאני צריכה, מה שהכי הייתי רוצה כדי להתאפס רגע - לא אפשרי לי. 

אני מנסה לדחוף קדימה כשאני די באפיסת כוחות ועם מעט מאוד אמונה, ובעיקר עם הרבה בלבול ומחשבות וספקות לגבי המשך הדרך. 

אני עם תחושות אשמה על דברים שאני לא מספיקה או דברים שלא עושה מספיק כמו שהייתי רוצה. לעזור להורים בדברים מסוימים. זה לא שאני לא רוצה, זה שאני עייפה כל כך ויש ימים מעטים בחודש שבהם אני פשוט צוללת לבינג' על הספה ומתנתקת מהכל. 

אני רוצה זוגיות וזה כל כך רחוק ממני. אני כל כך לא מצליחה להתמודד עם עצמי כרגע שלהכניס לזה אדם נוסף יכול לערער אותי לחלוטין. כנ"ל חברים באופן כללי. לרוב אני בסדר לבד ולא מרגישה בודדה, אבל כשכן זה קשה, כי לרוב זה קורה בזמנים שגם אין לי מי שיהיה סביבי כדי לפחות להעמיד פנים שאני לא בודדה. 

יש רגעים שאני רוצה שמישהו יטפל בי ויטפל לי בהכל, אבל בתור מישהי שעושה ועשתה את זה עבור אחרים - אני לא רוצה שמישהו יחווה את זה ממני (עד שיגיע היום שאצטרך פיליפינית, בתקווה בשיבה טובה). 

בינתיים, מכריחה את עצמי לא ללכת לישון ב20:30 כדי שעוד אוציא משהו מהיום הזה. 

לילה בלי שינה. בטח השעון שלי יצעק גוועלד בשעה שבה אני אמורה לקום. לא ברור אם אלו הכאבים, הוירוס, הסטרס ממשהו מסוים שקרה במהלך היום, הסטרס מהמחשבה שבטח מתישהו תעיר אותי אזעקה אז לא לישון חזק מדי (יש לילות כאלה) או משהו אחר. לא ברור איך אעבוד היום.

On the bright side

מקדמת לאט ובזהירות את עניין הנטוורקינג אפילו שמרגישה אבודה. עדיף להתקדם באיזשהו כיוון מאשר באף כיוון. גם זה יוביל בסוף לאנשהו. 

הייתי צריכה לבחור בין להישאר בריאה ולא להיפגש, לבין מפגש ולקחת סיכון שאדבק. ברור שהלכתי על אופציה ב', אחרת לא היינו נפגשים כמה שבועות רצוף, וחבל, היה טוב ממש. 

גם לקחתי בחשבון שכנראה אגיב אחרת ומה שאצלו היה צינון יהיה אצלי קצת יותר גרוע, אבל באמת שהווירוס הזה הגזים איתי ומתיימר להתחרות בסימפטומי קורונה. וזה לא שיש טיימינג טוב להיות חולה, אבל זה באמת טיימינג גרוע. 

וזהו, אין פואנטה.