אי(נ)שם

אני זוכרת את היום שהיא נפלה אחרי שהייתה בשירותים ועזרתי לה לקום, בקושי רב בעצמי.

אני זוכרת את הסימנים שהיו לה מנפילות אחרות, כולה מסכנה ושברירית.

אני זוכרת שבכל בוקר הייתי מכינה לה את הלחם והחמאה עם הסכין, חותכת את הקשה אם זה לחם פרוס, ושמה לה מעט בטוסטר אותו או את החלה - מספיק זמן כדי שיהיה לה קל יותר  למרוח את החמאה, אבל שעדיין יהיה רך. 

זוכרת את השכנועים למים ולתה, רק שתשתה, ולהקפיד להוציא את התיון בזמן אחרת זה חזק לה מדי. גם את השכנועים לתרופות, ולהעיר אותה בזמן לתרופה של הבוקר. 

זוכרת שהעדיפה פתיתים על פני אורז, ועוף על פני בשר, ואת הביצה הייתי צריכה ללמוד להכין בדיוק כדי שהחלמון לא יהיה עשוי מדי כי אז היא לא אוכלת. 

זוכרת את הפיפי במיטה או במכנסיים, זוכרת את הריח של השתן כשהיה צריך לשכנע אותה להתקלח אחרי שחיממנו את החדר כי נמנעה מהמקלחת בגלל הקור. 

זוכרת את הבושה שלה כשהייתי צריכה לעזור לה להתלבש ואת הפעם ההיא ששלשלה ועזרתי למטפלת לנקות אותה ואת הרצפה. את כל הפעמים שמרחתי עליה משחות כשהתגרדה.

זוכרת את הקשיים שלה כולם.

ועדיין, למרות השנים הקשות של הסוף, כשאני עוברת בסביבת הבית שהייתה גרה בו, אני כל כך רוצה להגיע לשם ושהיא תהיה שם, מחכה לראות אותי בימים הטובים שלה, עם העיניים בורקות מאושר ומאהבה, שמחה לראות ולחבק ולשמוע. כשגם אם אין לי מה לספר אז לראות טלוויזיה ביחד. להתגעגע ביחד לסבא שאיננו והיה חסר לה (ולי) כל כך. למולל את העור המדולדל והזקן שלה כמו שאהבתי לעשות מאז שהייתי ילדה. 

והיום שניהם חסרים לי. זה בא בגלים. אני לא מצליחה להרגיש שעשיתי בשבילם מספיק, שהייתי שם בשבילם מספיק. במיוחד בשבילו, אבל אחר כך גם בשבילה. והגעגוע אליהם, לתחושה החמימה הזאת שהייתה אצלם בבית תמיד, להרגשה של חיבוק שלה, לפעמים מציף אותי. אנשים שידעו להציב גבולות ולאהוב ללא גבול ושהיו עבורי עוגן כשהייתי צריכה. המקום הבטוח שידעתי שתמיד יקבל אותי כשהרגשתי שלא תמיד יש לי מקום. הלוואי שבאמת יש המשך שבו הם נמצאים שם ביחד. 

אז הגדלתי קונקשנים פי 4 (אפילו קצת יותר) תוך כמה ימים.

מצד אחד זה לא קשה כשיש מעט, מצד שני זה קשה לי קונספטואלית.

מעבר לייאוש שהייתי צריכה לעבוד היום אחרי חופש אתמול, בשיחה עם מישהי מהעבודה בכלל רק אמרתי לעצמי כל הזמן כמה שאני צריכה להתפטר.

חבל שהשיחה הזאת הגיעה אחרי צהריים מענגים עם האורגזמה הכי ארוכה שהייתה לי עד היום (שהייתה ארוכה ממש ממש ממששששששש) ועשתה לי מועקה כזאת של אוף. 

הבנתי שאני צריכה בשר אחרי סקס טוב, ממש כזה המבורגר (עדיף צ'יזבורגר) איכותי וטעים עם משהו טוב בטלוויזיה. ההנאה מהסקס פשוט לא אותו הדבר בלי (נכתב כי היום אני "בלי").

התקלקל לי ויברטור שעד היום ניסיתי להשתמש בו רק פעם אחת, כך שבינתיים הוא יכול לשמש רק כדילדו. 

לא ברור לי למה, השבוע הגב שלי ממש מאיים להיתפס. מקווה שמה שעובר עליו יעבור. 

אני פה מדחיקה את העובדה שאני ממש חייבת לעבוד ונמנעת מהמשימות שלי. אמרתי כבר שאני ממש חייבת להתפטר?

התחלתי "לעבוד" בלהפוך את הלינקדאין שלי לפעיל. זה לא בא לי טבעי או נוח בכלל. ממש ממש לא. בכלל, כל הקטע הזה של הסבה להייטק זה ממש שינוי פאזה (ואני רק בהתחלה של לחפש). מונחים אחרים, תרבות אחרת, התנהלות אחרת. אני לא כזאת חובבת שינויים כך שזה קשה לי ממש ואני מכריחה את עצמי לעשות את הסוויץ' בראש. 

במקביל, אני גם מכריחה את עצמי לא להתפטר לפני שיש משהו אחר ביד. לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר, בא לי לשבור את הכלים. 

מרגישה שמעבר לעניין העבודה, אני ממש מחשבת מסלול מחדש אבל אני כמו על וייז בלי קליטה, מחכה לאיזה פס כזה של קליטה סלולרית להבין איזה כיוון כללי. 

צריך לעבוד בעבודה.
צריך לעבוד בלחפש עבודה חדשה.
צריך לעבוד בלחפש זוגיות.
צריך לעבוד בלשמור על הבריאות.
צריך לעבוד בלשמור על כושר.
צריך לעבוד בלהכין אוכל בריא, מזין ולא משמין.
צריך לעבוד בלשמור על קשר עם אנשים ולפתח קשרים חדשים.
צריך לעבוד בלהישאר מעודכנים בתחום שלכם.

לא חייבים, כמובן, אבל זה מה שקורה אם רוצים להגיע לאנשהו ולא נולדתם למשפחת מיליארדרים שמרעיפים עליכם הכל.

עייפתי. באמת. בא לי מלון הכל כלול, כולל עיסויים ובריכות חמות, במימון חיצוני בלתי מוגבל, עם פעילויות חברתיות לגיוון. אבל שכולם יהיו בסביבות הגיל שלי + עשור גג. בית אבות לא תופס. 

אחרי גמירה שלי שלא דרשה ממנו הרבה מאמץ לשם שינוי:
"זה היה ממש מינימום מאמץ בשבילך".
"הגיע הזמן באמת. בהתחלה עבדתי ממש קשה. לא אשכח שבאחת הפעמים הראשונות עבדתי ועבדתי ועבדתי והלכו לי כבר הידיים וכלום (פה כבר לא יכולתי להתאפק מלצחוק). היית כל כך רגילה לגמור עם הויברטור שלך שזה פשוט לא עבד. את יודעת מה הבעיה?"

"מה?"

"כשיהיה לך מישהו והוא יעשה לך ביד ותגמרי, הוא יחשוב שהוא כזה תותח. לא, הוא לא תותח, זה אני שעבדתי קשה בשביל זה. מה את צוחקת?"

"כי זה מצחיק, אבל זה נכון. תיקנת לי את הכוס"

את הסגרים של הקורונה העברתי בתל אביב. לאט לאט הרגשתי את העיר יותר אפורה ויותר חונקת.

רואה בטלוויזיה משהו שקשור לקורונה ולסגרים, ומרגישה ממש את הכיווץ הזה מאז. את המצוקה של תחילת המגיפה כשלא היה ברור איך נדבקים והיה צריך להיזהר מהכל. 

אולי זה לא אמור להפתיע אותי, אבל לא חשבתי על הקורונה כמאורע "טראומתי", ועם זאת - משהו מזה נחקק בצורה שונה מכל מה שהייתי יכולה לדמיין.

מה תרצו להיות?
באיזה גיל אמורות להיות תשובות?

שיר שאני תמיד מרגישה צורך להגביר בו את הווליום ולתת למוזיקה לעטוף אותי. מעבר למילים, המלודיות שלו ממש נוגעות בי. שמעתי אותו לפני כמה ימים ותקוע בראש מאז..