אי(נ)שם

לפני הרבה שנים התחלתי ללמוד מקצוע מסוים ופרשתי. גם כי זה היה קשה, אבל זו לא הסיבה העיקרית אלא רק קשור אליה. עשיתי הרבה בשביל להגיע ללמוד אותו. באמת המון. חשבתי שכבר כתבתי על זה כאן בעבר אבל אם כן, זה היה מזמן מדי כדי לאתר, במיוחד כי אני נוטה לא להשתמש בכותרות. 

אני זוכרת את הרגע שישבתי בכיתה, אני זוכרת את האולם, אני זוכרת שהקשבתי לשיעור ואז הגיע זמן לשאלות או שאולי סטודנטים פשוט התחילו לשאול ספונטנית אחד אחרי השני, ככה 2-3 סטודנטים. אני זוכרת את האזור שבו ישבתי בכיתה. היו לי קשיים גם ככה - נכשלתי באחד הקורסים הבסיסיים, מה שהיה עתיד לשבש לי לגמרי את כל השנים קדימה, הייתי צריכה לעבוד כמה שיותר כדי שיהיה לי כסף כי לא יכולתי לבקש עוד מההורים, היו ימים שהרגשתי קשיים חברתיים, ובנוסף לזה הלימודים היו פשוט קשים ואני לא ידעתי איך לשבת וללמוד (בתיכון הייתי מאלו שלא צריכים ללמוד, וזה היה לפני שאובחנתי עם הפרעת קשב וקיבלתי מרשם לתרופות שיעזרו לי בעת הצורך, ולא אכנס פה לסיבות למה לא אובחנתי). 

ישבתי שם והקשבתי לסטודנטים שואלים שאלות. הם לא שאלו על דברים שלמדנו בשיעור, בקורס או בתואר. הם שאלו על דברים "מהעולם האמיתי", משהו שקשור לאיזה מאמר שקראו או על דברים יישומיים שהם מכירים. הקשבתי וזה היה כמו אגרוף בבטן. שאלתי את עצמי "למה אני לא ככה? אם אני לא ככה, אולי זה לא מעניין אותי מספיק? אולי עצם זה שאני לא בודקת, חוקרת, מתעדכנת בתחום וקוראת עליו - זה אומר שזה לא באמת מעניין אותי כמו שחשבתי כל החיים? אפילו שהתחום נשמע לי מעניין בכל הזדמנות שהוצג בפניי? ואם ככה, האם אני באמת אמורה להשקיע עכשיו עוד x שנים קשות כדי ללמוד אותו?" 

הרגע הזה היה ההתחלה של סוף הלימודים האלה. יחד עם שאר הדברים ועוד כמה, זה סגר את הגולל עליהם. לפעמים יש לי תחושת החמצה, לפעמים בא לי להתחיל מחדש, היו פעמים שחלמתי על זה בלילה. כשפרשתי הייתי במצב נפשי בין הגרועים בחיי, אם לא הכי גרוע. הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים, שהדבר שאליו הייתי מוכוונת מכיתה ו' כבר לא קיים והייתי אבודה. האמת, שמאז ועד היום זו התחושה שלי, ורק בשנה האחרונה מצאתי משהו שמדבר אליי וארצה ללמוד בהמשך ובכיוון אחר לגמרי, וכרגע זה לא ריאלי ואצטרך לחכות עם זה כנראה כמה שנים. 

בהיבטים מסוימים אני מחשיבה את עצמי אדם סקרן. אני תמיד שמחה ללמוד דברים, אם יש משהו ששואלים אותי ואני לא יודעת אני תמיד אשאף לבדוק ולדעת. אני נהנית לקרוא כתבות מעניינות (לא חדשות). אבל הסקרנות ההיא שלא הייתה לי ולכן פרשתי - זה משהו שאני לא הצלחתי עד היום לפתח. אני מנסה להתאמן על זה בהקשבה לפודקאסטים למשל, או קריאת פוסטים עם תוכן היסטורי/ מדעי וכו'. ועדיין, לא מגיעה למקום שבו הייתי רוצה להיות, ובעוד שזה חסר לי בראש, זה לא חסר לי בבטן. היא אדישה, הבטן שלי.

צריכה שיחזרו הימים שבהם יש בה רצון.

הייתי אמורה להרגיש שסיימתי פרק והנה כל החיים לפניי.

במקום, אני מרגישה שסיימתי פרק וכבר פספסתי את הרכבת ועכשיו אני מנסה נואשות לרוץ לאורך המסילה בלי סיכוי להשיג אותה.

לא ציפיתי להרגיש כל כך אבודה 😞

בא לי לשפוך את הלב על הבלוג, אבל יש דברים שלא מתאים לכתוב כאן. אני יכולה, כמובן, לכתוב לעצמי אבל זה אחרת. מרגיש שונה. הרבה יותר מסתדר לי בראש להתמרמר מול אחרים מאשר מול עצמי, ובחיי שיש לי סיבות מאוד אובייקטיביות להתמרמר (וגם הרבה סיבות לומר תודה). 

אז רק אגיד שהיה יום סביר מינוס, עם נקודת אור אחת חשובה, קצת באסה שגרתית של עבודה ועוד משהו שהיה קצת קשה להכיל. 

מקווה למחר טוב יותר.

*זה לקח הרבה יותר מ-3 שעות

*הלך לי התחת 

*מזל שהויואנס החליט לבוא בטוב ולא לעשות לי בעיות היום

אחרי הרבה התחרפנויות והפוגות של משחקים מטומטמים בטלפון, נשאר עכשיו רק להתפלל ולהחזיק אצבעות שלא יבעטו אותי לאלף עזאזל. 

עדיין זוכרת את הנשיקה הראשונה שלי. היו לו שפתיים דקות והדבר הראשון שחשבתי זה כמה מוזר זה שהשפתיים הדקות לא מורגשות ככה בנשיקה. אחר כך בעודי שוכבת מעליו ומתנשקת איתו, התלהבתי מהקונספט והוא צחק שאני מועכת לו את הפרצוף. 

במהלך השנים, לא יודעת לומר למה, הנשיקות המועדפות עליי היו בלי לשון. לרוב בהתחלה הייתה לשון כי ככה עושים, אבל עם הזמן הגברים שאיתי התרגלו שרוב הנשיקות הן בלי לשון. לחלקם זה היה קשה יותר ולחלקם פחות. היו מקרים שהמחשבה על הלשונות מתערבבות הגעילה אותי נקודתית, אפילו אם נשיקות היו בסטנדרט. יש כמה גברים שנשיקות איתם בכלל לא היו בתפריט. סקס נטול נשיקות. אצל רובם זה היה הדדי ושנינו לא הרגשנו רצון או צורך בזה. רק עם אחד זה היה חד צדדי מהצד שלו, בעוד שאני רציתי נשיקות. 

לשולט שלי זה היה קשה, אבל לא אמר לי כלום. לקח לי זמן להיפתח, וככל שנפתחתי אליו יותר ככה גם הנשיקות השתנו. מאוחר יותר סיפר לי שזה היה לו מוזר שכמעט לא התנשקתי עם לשון אלא רק עם השפתיים. היום זה אחד הדברים שאני הכי נהנית מהם איתו. הופתעתי שמגע לשון שבמצבים אחרים מצאתי מגעיל, איתו זה נעים לי. איתו אני לא נזהרת שלא למעוך לו את הפרצוף. אני נותנת לעצמי להתרגש ולהרגיש. 

אני חושבת שזה המהות של זה - אני לגמרי into it. בלי עכבות. לא בטוחה שהיה לי mode כזה בראש לפני כן. האמת, לא היה לי מישהו שאיפשר לי פשוט להיות אני. תמיד הייתי במקום של זהירות. תמיד הרגשתי שאני יותר מדי - יותר מדי חופרת, יותר מדי רוצה, יותר מדי מרגישה, יותר מדי אכפת לי. הכל בעצימות גבוהה. יותר מדי בשביל מי שמולי.

היה מישהו, שמאוד רציתי, שכתב לי פעם (תקופה ארוכה אחרי הפגישה האחרונה שלנו):

"אין ולא היתה לך מעולם סיבה להקטין את עצמך. יום אחד תגלי שהכל בראש והכל מתחיל מאיזה סיפור קטן בילדות שלך שגרם לך לפחד מהעולם.
שימי קצוץ ותעשי מה שטוב לך".

ואולי הוא צודק. ואולי לא ואני בכל זאת צריכה ללמוד למנן אותי. ומצד שני, מולו תמיד הרגשתי שאני יותר מדי בהכל. ההיכרות איתו נתנה לי הרבה סטירות. למדתי מהן, ועדיין מנסה ליישם. 

מה שבטוח, לא יודעת למה בעצם התחלתי את הפוסט הזה ואיך הגיע לאן שהגיע. אולי זו הרגשנות שמגיעה אצלי כשלוקחת כדור להפרעות קשב. אולי זה בכלל הורמונלי. אולי שילוב של הכל. קיא מילים. 

הרבה פעמים קראתי שנשים מגלות את המיניות שלהן (או היכולות המיניות שלהן) בגיל מאוחר. יש ויש, כמובן, והיום הכל כל כך הרבה יותר נגיש, ואולי יותר מדי נגיש, גם לבחורות צעירות. 

אבל נחזור רגע לעולם שבו לא היו כל התכנים שיש היום, נגישים לכל דורש/ת (במילים אחרות, נשים בגילאי 30+ בימינו).

יש איזה סוויץ' כזה אחרי גיל 30. עבורי אלו היו השנים שבהן, בין היתר, הפסקתי להילחם בחירוף נפש בכל אחד שטען שאני עצבנית יותר בזמן מחזור (וסת למדייקים). התחלתי פשוט לקבל את זה שזה המצב ובמקרים מסוימים שהיה חשוב לי - להתריע מראש שיידעו להיזהר. האמת, בכלל התחלתי לחיות עם המחזור החודשי, הקרייבינגס שבאים בעקבות הגלים ההורמונליים, מצבי הרוח והשינויים הפיזיולוגיים. מי שעבד איתי ידע מתי אני מבייצת ומתי אני במחזור לפי משלוחי ההמבורגרים שלי בימים היפים שהדיינר של גוצ'ה עוד עבד. 

באיזשהו שלב הבנתי שיש ימים שהנרתיק מרגיש כמו בור ללא תחתית ויש ימים שכל תנוחה שהיא לא מיסיונרי מרגישה בצוואר הרחם כמו שכנה עצבנית שדופקת מקל של מטאטא בתקרה של השכנים מעליה. יש ימים שמספיק שינשפו לי על הציצים וזה יכאב, וימים שיכולים להתעלל לי בהם ואני אהנה.

התחילו להיות לי ציפיות לרמה מסוימת של יחסים מיניים. הרמתי סטנדרטים והפסקתי לאפשר דברים שלא עשו לי טוב. 

בנוסף, השולט הנוכחי שלי גמל אותי מההתמכרות לרטט וגיליתי הרבה דברים במיניות שלי מחדש. חוץ מזה, דברים בגוף השתנו וסוגי מגע שפחות התחברתי אליהם פתאום הפכו לחביבים עליי. למדתי לשחרר ופחות לחשוב מה חושבים עליי תוך כדי. עדיין לא נגמלתי מזה לחלוטין, אבל פרטנרים קבועים לאורך זמן בהחלט מקל על העניין. מזכירה לעצמי שבשורה התחתונה - אני שם כי הצד השני מעוניין גם הוא במה שקורה בינינו. 

ממישהי שהייתה מחפשת סקס ומיניות כאישור גברי למי ומה שהיא, הפכתי להיות מישהי שמצפה שישקיעו בה ויעריכו אותה ושהיחסים המיניים יהיו בשבילה לא פחות (ואפילו יותר) מאשר בשביל הגבר. גם אם זה קוויקי של 5 דק' (שזה אחד ה-דברים כשקצרים בזמן וממש צריכים רגע לפרוק). 

אז אמנם המהלך לא הושלם, זה לא שאין לי קטעים של ביטחון עצמי נמוך. ברור שיש. זה לא שנעלם החשש שלי שיגיע מישהו שיגרום לי כל כך להתאהב ולרצות עד אובדן של חלקים מעצמי, זה כבר קרה בעבר יותר מפעם אחת. אבל אני מקווה שדווקא בצל ההתפכחות אוכל לעצור את התהליך בזמן. לומר שאני לא מוכנה לרוקן את המיכל האנרגטי שלי בשביל למלא את של אחר ולהישאר מרוקנת ומייחלת ליחס או רגשות שלא יגיעו. להימנע מדרמה (משהו שלדעתי השתפרתי בו ממש).

ופה ייכנס השיר של בנאי שאני לא ממש אוהבת אבל נו, שוין