אי(נ)שם

אני רוצה לחלוק איתך הכל.

את כל הסודות שלי, את כל השקרים שאני מספרת לעצמי, את הדברים שכבר שכחתי והדברים שאני מדחיקה. את הכאב והפגיעות, את כל האכזבות. את כל הרצונות, החלומות והשאיפות, והפחד שלא אצליח להגשים את כולם. את כל הדברים שעושים לי טוב והדברים שעושים לי רע. את כל הדברים שיפתחו לי את הלב ויגרמו לו לדמם מולך. 

אני רוצה לשבת שם ורק לספר הכל. אפילו כשאני מרגישה שאין לי מה לומר. אני רוצה להיות ולתת מקום לחלק שבי שרק מבקש לכאוב ולשחרר ושוב לכאוב. בלי גבולות. בלי להעמיד פנים. בלי לנסות להיראות מאושרת כשאני לא. בלי לשקר לעולם שאני יודעת מה אני עושה כשאני בכלל על אוטומט. צל של מישהי שמנסה להגיע לאנשהו עם מטרה מדומיינת כלשהי. 

וזאת עבודה לא פשוטה מול עצמי. להודות בדברים. לתת להם פתח. לספר לך על מחשבות שבמציאות אחרת לא הייתי מספרת למי שמולי. לומר דברים שאני מתביישת שחשבתי או הרגשתי. לתת לעצמי להאמין שככה מולך זה בסדר. 

ואני רוצה להיות שם. שתפרק אותי מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה ותיתן לנשמה שלי לבכות. להתפרק לרצפה בבכי מכל הלב והגוף והנשמה ולהקיא הכל החוצה. את כל מה שאני מרגישה, את כל מה שאני לא יודעת, את כל מה שיש בתוכי וסביבי ומבקש מקום לצאת. שתיתן לי למות כדי לחיות, כדי לבנות מחדש. שלא תיבהל כשזה קורה כי אני צריכה שתשמור עליי. שתזכיר לי בסוף שזה הזמן לאסוף את החתיכות המרוקנות, להרכיב ולמלא מחדש בטוב. שתלטף אותי בעדינות ותזכיר לי שגם רוך קיים בעולם הזה, והרבה טוב ואהבה, ולפעמים צריך רק לנקות קצת את המשקפיים מהלכלוך שהצטבר. לנקות את החומות מהעשבים השוטים שלא מאפשרים לפתוח את הפתח לעולם. 

שתמשיך להזכיר לי שיש דרך אחרת. שזה בסדר להיות אני. דפוקה ומדהימה במקביל, בדיוק כמו שאני. 

לפעמים בא לי לכתוב.

כבר כמה ימים שממש בא לי לכתוב דברים. 

פותחת את הדף כדי להוציא את המילים והכל נתקע. 

אז בינתיים, ועד שיהיו תמונות זימתיות יותר שיתחשק לי להעלות.. קצת נוף.

כשאת מתקינה את האפליקציה אחרי שנתיים ובא לך לעדכן תמונות, ואת גוללת אחורה ומגיעה כבר לתמונות מהחורף כשכבר תיכף חורף נוסף, כי אי אפשר להעלות לטינדר את הסוג היחיד (בערך) של התמונות שיש לך בטלפון..

מתגעגעת אליך מתגעגע לתחת שלי 🥰

צריכה יחס.

אבל לא סתם. יחס מאנשים באופן כללי אני יכולה לקבל.

מחפשת אותו מאחד משני אנשים, או משניהם.

מפחדת לבקש.

יכול להיות שאם אבקש אני גם אקבל.

אבל אני לא יודעת מה זה "יחס".

אין לי על מה לדבר, אין לי משהו שאני מחפשת לספר או לשתף. אין שום דבר ספציפי. 

איך מבקשים יחס כשאני לא יודעת מה אני צריכה או רוצה? כשהבכי חונק ואין סיבה? 

איך מבקשים יחס כשאני לא רוצה להעיק או להציף? או כשאני לא בטוחה שזה משהו שאני בכלל יכולה לבקש במהות הקשר? 

"אין ולא היתה לך מעולם סיבה להקטין את עצמך. יום אחד תגלי שהכל בראש והכל מתחיל מאיזה סיפור קטן בילדות שלך שגרם לך לפחד מהעולם".

"תפסיקי עם רגשי הנחיתות. מותר להביע רגשות. את כל כך מפחדת מלהפחיד אנשים ברגשות שלך. זה מסרס אותך. מי שאיתך יצטרך להתמודד עם מי שאת. לא תצליחי להעמיד פנים כל הזמן, זה מתיש".

אמורה לצפות שמי שמולי יקבל אותי ככה, כמו שאני, עם האמונציונאליות הזאת שלי. אבל מה אם אני לא אוהבת את החלק הזה בעצמי? איך אפשר לצפות ממי שמולי לאהוב חלק שמרוב נזקים, למדתי לשנוא בעצמי?

כשאת כבר לא יודעת מה מחרמן אותך יותר, אז את גומרת פעם אחת עם המחשבה על "להתעלל" בצעצוע האנושי, ופעם שנייה עם המחשבה על להיות צעצוע אנושי ש"מתעללים" בו.

שבו אני בטעות אשלח למישהו לינק לגאג או באטפלאג. 

או גיף בדסמי כלשהו.

או סתם איזו אמירה מאוד מסגירה.

כמה שאני משתדלת להיזהר, הסבירות לפשלה די גבוהה במקרים האלה.

כל פעם מחדש אני מודה לאלוהי המרפי שזה לא קרה הפעם.

שזכיתי להימנע מהבושות פעם נוספת.

ימים מוזרים.

הם עוברים לי מוזר.

משהו בתפיסה של הזמן מעוות.

בתפיסה של העולם סביבי.

בינתיים.. המשכתי את העבודה של ונוס על הרשת שלי. שאריות סשן הצילומים הקטן שלי.