אני רוצה לחלוק איתך הכל.
את כל הסודות שלי, את כל השקרים שאני מספרת לעצמי, את הדברים שכבר שכחתי והדברים שאני מדחיקה. את הכאב והפגיעות, את כל האכזבות. את כל הרצונות, החלומות והשאיפות, והפחד שלא אצליח להגשים את כולם. את כל הדברים שעושים לי טוב והדברים שעושים לי רע. את כל הדברים שיפתחו לי את הלב ויגרמו לו לדמם מולך.
אני רוצה לשבת שם ורק לספר הכל. אפילו כשאני מרגישה שאין לי מה לומר. אני רוצה להיות ולתת מקום לחלק שבי שרק מבקש לכאוב ולשחרר ושוב לכאוב. בלי גבולות. בלי להעמיד פנים. בלי לנסות להיראות מאושרת כשאני לא. בלי לשקר לעולם שאני יודעת מה אני עושה כשאני בכלל על אוטומט. צל של מישהי שמנסה להגיע לאנשהו עם מטרה מדומיינת כלשהי.
וזאת עבודה לא פשוטה מול עצמי. להודות בדברים. לתת להם פתח. לספר לך על מחשבות שבמציאות אחרת לא הייתי מספרת למי שמולי. לומר דברים שאני מתביישת שחשבתי או הרגשתי. לתת לעצמי להאמין שככה מולך זה בסדר.
ואני רוצה להיות שם. שתפרק אותי מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה ותיתן לנשמה שלי לבכות. להתפרק לרצפה בבכי מכל הלב והגוף והנשמה ולהקיא הכל החוצה. את כל מה שאני מרגישה, את כל מה שאני לא יודעת, את כל מה שיש בתוכי וסביבי ומבקש מקום לצאת. שתיתן לי למות כדי לחיות, כדי לבנות מחדש. שלא תיבהל כשזה קורה כי אני צריכה שתשמור עליי. שתזכיר לי בסוף שזה הזמן לאסוף את החתיכות המרוקנות, להרכיב ולמלא מחדש בטוב. שתלטף אותי בעדינות ותזכיר לי שגם רוך קיים בעולם הזה, והרבה טוב ואהבה, ולפעמים צריך רק לנקות קצת את המשקפיים מהלכלוך שהצטבר. לנקות את החומות מהעשבים השוטים שלא מאפשרים לפתוח את הפתח לעולם.
שתמשיך להזכיר לי שיש דרך אחרת. שזה בסדר להיות אני. דפוקה ומדהימה במקביל, בדיוק כמו שאני.
