זה אחד הנושאים הראשונים שהעליתי בטיפול. לא מספיק אבל יותר מדי. כל החיים. בכל התחומים. לפעמים תחושה פנימית ולפעמים מהעולם החיצון עליי.
אני חושבת שהלא מספיק הצטמצם או נעלם או שהצלחתי לפתור אותו לפחות חלקית. אבל היותר מדי עדיין נוכח.
יותר מדי אכפת אז אני נשאבת עד שזה מכלה אותי - אני לא יודעת איפה הגבול שבו האכפתיות לאחר נגמרת והאכפתיות לעצמי צריכה להתחיל. יותר מדי משקיעה עד שזה פוגע בי - רואה את זה בעיקר בעבודה. יותר מדי מרגישה וזה מתבטא בכל כך הרבה דרכים.
והיום הכל התנקז לי ביחד - עבודה, לימודים, רגשות (+סוף ביוץ ומתי כבר יהיה אפשר בלי השפעות של הורמונים), השלכות של הדחיינות שגם היא נובעת מרגש. ראיתי הרצאה מרתקת על דחיינות מתישהו וכל כך התחברתי. זה לא שהמידע שם היה סנסציוני, אבל עצם זה שמישהו מצליח להסביר במילים את החוויה שלי כדחיינית ואת זה מול חוסר הבנה של הסביבה הלא-דחיינית איכשהו זה לפחות גורם להרגיש קצת פחות מקולקלת או תקולה.
בד"כ כשאני מעלה פה שירים למילים יש משמעות בשבילי באותו זמן שהעליתי. הפעם לא. אבל הקול והמוזיקה כן איכשהו מרגיעים אותי. ומשום מה אחריו בא לי לינקין פארק. משהו במקצב של השירה.
