אולי זה כי אני חולה.
אולי זה כי אני במחזור.
אולי הסטרס.
עבר פחות משבוע מאז שנפגשנו וקשה לי מדי.
אני יודעת שלהתגעגע זה בסדר, אבל אני מרגישה שאני מתגעגעת מדי.
נכון, זה לא פוגע בתפקוד שלי. אבל רגשית אני רק רוצה להיות בין הידיים או הרגליים שלך. וכרגע אני רק רוצה להרגיש שאתה פה שומר עליי, כי אתה רואה אותי גם כשאני לפעמים לא רואה את עצמי. וזה ייקח עוד כמה ימים עד שנוכל להיפגש ואני לא יודעת למה הפעם אני מפחדת. לא יודעת למה הפעם זה קשה לי כל כך. למה אני כל כך צריכה להרגיש ולתפוס אותך ושתהיה מוחשי. לחבק אותך ושתרגיע אותי כמו שאתה יודע והמועקה הזאת שיש לי קצת תרד.
אני אומרת לך את הדברים, אני תמיד גלויה איתך. ומפחדת. ממש. מפחדת שזה לא בסדר להרגיש ככה. שאסור לי. שזה יותר מדי וזה יגרום לך לקחת צעד אחורה. אפילו שאני יודעת שאתה מאפשר לי להרגיש הכל כל עוד הגבולות ברורים. והם ברורים ואני שומרת עליהם. בתוך זה אני מרגישה ומתרגשת ומתפרקת. אבל ההרגל הזה של לראות איך גברים מתרחקים ממני בגלל הבעה של רגש כלפיהם, הניסיון התמידי והכישלון שלי לנעול את הרגשות באיזו קופסה בצד ולהראות רק מה שהם יכולים להכיל - גרמו לזה שאני מפחדת מהרגשות של עצמי ובטוחה שלהראות אותם זו טעות. שאני תמיד אהיה יותר מדי. מהר מדי. עמוק מדי.
אני מפחדת לאבד אותך.