לפעמים בא לי להוריד את כל המעצורים שמחנכים אותנו שצריכים להיות לנו של טקט, של לא לפגוע, של כנות יתר מיותרת.. בתכלס? צביעות, הסתרה, שקר, זיוף ועוד - שאנחנו קוראים להן במילים יפות כי מדובר ביחסי אנוש ונימוס בסיסיים.
אני מדברת דווקא על אנשים שאני אוהבת. אנשים שאני לא אוהבת לרוב יבינו מהר שאני לא אוהבת אותם. כנ"ל לגבי אנשים שלא מעניינים אותי. דווקא אנשים שיש לי קירבה כלשהי אליהם - לפעמים בא לי לפתוח את הפה ולהוציא ממנו רעל.
הרעל הזה לא יהיה שקרים. אבל הוא יהיה מיותר. יפגע סתם. מעטות הפעמים בחיים שבאמת דיברתי רעל למישהו. שידעתי שאני מכאיבה והמשכתי להכאיב.
ואני תוהה - הרצון הזה לשחרר את הרעל - הוא מאזוכיזם? הרי זה לתת לרעל להציף אותי ולחכות לבומרנג. סאדיזם? אני הרי יכולה להכאיב ולראות את מי שמולי מתכווץ למול מישהי זרה שהוא לא מכיר ולא ציפה שתפגע בו. קצת מכל אחד? משהו אחר בכלל? והרוע הזה שרוצה לצאת - מה איתו?