אהבתי אנשים בחיי.
תמיד הייתי שלמה עם ה"למה". תמיד האדם שמולי היה ראוי לאהבה שלי בהתחשב במי שהוא. אני חושבת שלא קיים אדם שאהבתי והיום אני אומרת לעצמי שהוא היה אדם רע ולא הייתי צריכה לאהוב אותו.
האם הגיע להם שאני אוהב אותם? כנראה שלא תמיד. מעטות הפעמים שהאהבה הייתה הדדית (ולא מדובר רק על גברים, אלא גם מול חברות). מול גברים אני יכולה לספור את כמות הפעמים שחוויתי אהבה הדדית על פחות מיד אחת, וגם בהן היא לא באמת הבשילה לכדי משהו ממשי וקשר אוהב.
אולי אם אנבור בתאים אפורים שנשכחו, אמצא גם קשרים שבהם אהבו אותי יותר ממה שאני אהבתי, אבל ככלל אני תמיד אהבתי יותר. השקעתי יותר, נתתי מעצמי יותר, הייתי מוכנה ולפעמים רציתי להקריב ורק שיהיה יותר. תמיד הייתי יותר מדי לצד השני.
אז אמנם תמיד הייתי שלמה עם ה"למה" אבל לא שלמה עם ה"כמה" ו"איך". תמיד מלקה את עצמי. תמיד כואבת. תמיד מרגישה סתומה. מפגרת. כישלון. מרחיקה את אלו שאני הכי רוצה קרובים. לא מצליחה להראות כלפי חוץ את מי שאני בפנים. את הטוב שבי. רק מראה דברים שמרתיעים. לפעמים מרגישה מכוערת או לא מושכת. לפעמים עד לרמה שמישהו נוגע בי באזור מסוים ואני שואלת את עצמי איך הוא לא נגעל? לפעמים מרגישה לא שפויה.
אני מפחדת להרגיש. עושה דה-לגיטימציה לכל רגש שלי. שלילי או חיובי. הכל נראה לי שגוי. הכל מרגיש טעות. הכל לא כמו שצריכים להרגיש או כמה שצריכים להרגיש.
ולפעמים אני מתגעגעת. לפעמים אני כל כך מתגעגעת לאנשים שכבר לא נמצאים בחיים שלי. ולפעמים אני עדיין רוצה. ולפעמים מרגישה שאני עדיין אוהבת. ובעיקר תמיד מלאה באשמה.
