אני זוכרת את עצמי בתור סוג של פייטרית. לא היה לי קל עם ההורים שלי בתור ילדה ונערה, אבל אני זוכרת שלא משנה כמה אמרו לי "למה (lema) את עושה...?", אמרו לי שלא אצליח או שאני סתם עושה/מסבכת או כל דבר אחר - תמיד הוכחתי אחרת. לא עניין אותי מה הם אמרו. הייתי מאוד נאמנה לעצמי ודברים שרציתי, וגם לכשלונות שלי ולדברים שלא צלחו. ידעתי לעשות אותם שוב מחדש בבטחון ולהצליח.
נקודת השבר שלי הייתה בטכניון. ההתחלה הייתה מאוד אופיינית לי. התחלתי, הייתי עם קוצים בתחת, לא ממש קיבלתי את הסיוע שהייתי צריכה מהבית ונכשלתי. לקחתי סמסטר חופש והתחלתי מההתחלה. הרי כיוונתי את עצמי למקצוע הזה כל החיים, אני לא אעצור בגלל סמסטר לא מוצלח. לומדים מזה.
הפעם עברתי את כל המקצועות חוץ מ1, חלק בטוב יותר וחלק פחות ועדיין לא אמרתי נואש. ידעתי שאני יכולה להצליח ושאשתפר. למרות כל הקשיים שלי מסביב.
ואז הגיע הרגע הזה - זה שחילק לי את החיים לפני ואחרי והיה הסיבה העיקרית לפרישה שלי מהתואר, שעד היום גורמת לי לתהות אם עשיתי את הצעד הנכון ואם אולי היום אני יכולה גם למרות שמאוחר, אפילו שאני יודעת שלאותה נקודת זמן זה היה נכון לי גם מעוד סיבות.
ומה היה הרגע ההוא?
ישבתי בכיתה בשיעור כימיה, מנסה להפנים מה שאני שומעת מהמרצה ושמחה שסה"כ אני מבינה מה שהוא מסביר, ואז סטודנטים אחרים איתי בשיעור התחילו לשאול אותו על דברים שהם קראו / שמעו בהקשר הזה וזה התפתח לשיח של שאלות. אני הייתי בין תחושה של "לא מבינה למה להעלות את הדברים האלה עכשיו" לתחושה העיקרית שעד היום זוכרת אותה בגוף - למה אותי זה לא מעניין ככה שאני אקרא על הדברים האלה בחוץ? למה זה נראה שכולם פה בכיתה כל כך מתעניינים בתחום בזמן שאני באתי ללמוד ולא חשבתי בכלל לקרוא או להרחיב או להתעניין מעבר על מה שקורה בתחום הזה בעולם? מה אני עושה פה אם אני ככה? אולי זה לא באמת מספיק מעניין אותי? אולי אם אני לא ככה אז בעצם אני לא בסדר ואין לי מה לחפש פה (כי זה לא שהתכוונתי להתחיל לחפש מאמרים לקרוא).
ומשם מאותה נקודה הלימודים שלי הידרדרו. לבסוף ויתרתי על לגשת למבחנים של הסמסטר השני, לא טרחתי ללמוד אליהם גם. אני, שבטיסה לחו"ל לקחתי איתי מחשב ושיעורי בית להשלים בחדר במלון כדי להצליח לעמוד ביעדים שהם מציבים אחרי מה שהיה שנה לפני.
אחרי שפרשתי נכנסתי לדיכאון רציני. במידה מסוימת גם אם היו הפוגות מאז ותקופות טובות יותר - זה היה מה שהכי פתח אצלי את הדכאון בחיים. אני מניחה שגם אם זה לא היה קורה אז זה היה מגיע איכשהו - בכל זאת כימיה של המוח. אבל תמיד משהו משם מלווה אותי. מאז הרבה יותר קשה לי להשלים משימות. לשכנע את עצמי לעשות דברים. מאז כל דבר שקשור בלימודים נורא חסר טעם בעיניי. אין לי יותר דרייב. אין לי שאיפות. יש לי רצונות אבל אין את המטרה הזו שאני מוכנה לעשות הכל בשביל להגיע אליה. איבדתי את הדבר הזה. החיים שלי מתקדמים ומדשדשים. לפעמים טוב יותר ולפעמים פחות. אבל זה לא מי שהייתי. ולפעמים ממש קשה לי שאותה אחת הלכה לאיבוד, כי היה לי הרבה יותר קל והייתי במקום אחר אם הייתי מצליחה לגייס אותה שוב.
