אי(נ)שם

רגעים של געגוע שמלווים בתחושת אשמה.
רגעים של דחף לכתוב שאני מחניקה כי הדרך ידועה והתוצאה ברורה.
אומרים שהזמן מרפא הכל. אומרים שכשמישהו חדש נכנס לחיים אז שוכחים ממי שהיה/היו לפניו. זה כנראה עובד על רוב המקרים, אבל כנראה יש גם חריגים שאיתם זה עובד אחרת.
מדהים לי עם השולט שלי. כבר כמעט שנה. אני מסופקת, אני אהובה, הוא דואג לי כל כך, אכפת לו ממני, הוא באמת מדהים בכל מובן אפשרי. בא לי לקחת כל כך הרבה דברים שלמדתי ממנו ולשכפל לבן זוג עתידי, דברים שלא חשבתי שאצליח לקבל מגבר. 
ועדיין, גם כשאני במצב הזה, יש געגועים לדברים שהיו אפילו שהיה לי בהם כל כך הרבה חוסר. שלא היה בהם שביב קטנטן מהדברים המדהימים האלה שאני חווה היום. שבמקום לומר תודה ליקום על הגבר המדהים שאיתי, סבלתי ותהיתי מתי זה ישתנה ואקבל את היחס שאני רוצה, מתי הרגש מהצד השני יהיה דומה והאם בכלל. 
עבר זמן. הרבה זמן. יש בחיים שלי גבר מדהים. ועדיין - יש את הגלים האלה של געגוע שאני רוצה שייעלמו.