כשיוצאת ממך הבראטית ואת מתגרה בו, אומרת דברים שאת יודעת שיעצבנו אותו בזמן ששניכם נשפכים על זה מצחוק, כי ברור מההתחלה למה זה יגרום ועדיין את "מטומטמת מספיק" לעשות את זה והוא סבלני מספיק לאפשר לך את מרחב ה"טמטום" שעוד תשלמי עליו.
וזה חזק ממך ואת לא מצליחה להפסיק. ושניכם צוחקים. את כי את לא מסוגלת לעצור והוא שרואה אותך מסבכת את עצמך עוד.
ואז מגיע הרגע הזה שבו הוא מחליט שזהו ועוצרים. הגיע הזמן לשלם על מה שקרה פה. ואת מתחילה להתחנף ולהתחנן ולומר שלא חייבים כי זה היה בצחוק וגם הוא צחק, ואת מנסה ללטף אותו ולנשק לו את הידיים בתקוות שווא שזה יעזור. ואז הוא רוצה להתחיל ופתאום מתחרט ואומר שבעצם בשביל זה הוא צריך את היד השנייה. היא תתלבש ככה בול בזווית.
ואת יושבת ויודעת שזה בא ומנסה להכין את עצמך ואת לא באמת תהיי מוכנה לזה. גם כשאת רואה שהוא מתכונן לזה מכל הלב..
כעבור שעה בשיחה
אני: "כמעט בכיתי מהספאנק הזה"
הוא: "גם אני כמעט בכיתי כי ראיתי שאת כמעט בוכה מספאנק אחד".
*בינתיים עברו יומיים ועדיין יש סימן 🙄