"אולי את צריכה לשמוע שוב 'לא'".
"מה זה ייתן לי? אני יודעת ש'לא'. הדבר היחיד שזה יעשה זה להפריע לו בחיים ולהפיל עליו אחריות למשהו שהוא לא אשמתו".
ואני רואה אותו, את השולט שלי שאני כל כך אוהבת, יושב מולי ולא יודע איך לעזור או לנחם אותי, שיושבת מולו עם דמעות בעיניים על ההוא שאהבתי והלב עדיין מסרב לשחרר. זה יכול להיות לא-מורגש חודשים, ואז לחזור בבת אחת. המלחמה הכניסה איזשהו חשש ובסוף הבנתי שלמרות הדאגה עדיף שלא לשאול, במיוחד כי תמיד הייתה לי הרגשה שאני לא באמת מצליחה לדבר איתו, לא הצלחתי למצוא את הדרך. אז זה לא טוב לי וגם ממש לא טוב לו. ובכלל, אמנם אני דואגת אבל להרגיע את הדאגה שלי בלדאוג זה די אגואיסטי סך הכל. הוא קיבל את זה. ידעתי לבקש ולשאול אם זה בסדר. אבל בנקודה מסוימת הבנתי שזה כבר לא, גם בלי שיגיד. זה היה השלב שבו כנראה אין פנאי או רצון לאנשים שלא באמת חלק מהחיים שלו. אין את המקום הנפשי / רגשי שהגיע עם תחילת המלחמה, כשכולם גילו יותר חמלה והבנה כלפי כל העולם, וחלק מזה היה לתת לי את המקום לדאוג רק כי הוא יודע שהוא חשוב לי, לא משנה כמה זמן עבר.
שמחתי שהוא נתן לי את המקום הזה. הערכתי אותו מאוד. לא מובן מאליו בכלל. לא בטוחה אם אני הייתי יכולה לעשות את זה בשביל מישהו. עכשיו זה כבר לא המצב ודברים השתנו וזה הכי מובן בעולם.
אני לא יודעת למה פתאום זה קרה ככה. הדבר הראשון שהרגשתי זה שחסר לי הריח שלו. כבר מעל שנתיים אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו. אחר כך חשבתי על הדברים שאני רוצה לשמוע, לדעת. שום דבר על מה שהיה והרבה על מה שיהיה. על הדברים הטובים, על השאיפות, על הרצונות. היום יש תקוות ורצונות מופרכים שאני מחכה שיעברו, שיסתיים הגל.
אני חושבת שאחד הדברים הנחמדים בבלוג הוא אפשרות הבחירה. אדם יכול לבחור האם להיכנס לבלוג של מישהו ולקרוא אותו. זה נכון במיוחד כשמדובר במישהו שהיה/יש איתו משהו. בלשלוח הודעה אני לוקחת את זכות הבחירה, לפחות חלקית. אני לא רוצה לעשות את זה מתוך סטייט אוף מיינד כמו זה שאני נמצאת בו עכשיו. כשאני כבר שולחת הודעה אני רוצה שזה יהיה ממקום נקי ככל האפשר. לצערי עכשיו זה כבר לא אפשרי בשבילי, אני מעורבבת מדי עם עצמי.