04/2020 - סגורה כמו כולם בסגר קורונה, מציינת יומולדת ב"מזל טוב" תוך כדי צפייה באיזו סדרה בסלון בדירה תל-אביבית.
04/2026 - מציינת יומולדת ב"מזל טוב" סגורה בממ"ד.
אני חושבת שהסגרים של הקורונה גרמו לי לרצות לצאת החוצה, ויחד עם ירידה במשקל והכל התחלתי לצאת ולבלות עם אנשים שהכרתי בקבוצת טלגרם, כמעט כל שישי בדאנג'ן או בטאבו + מפגשים חברתיים מעבר לזה. הבית של אחד החברים הפך להיות נקודת התאווררות (או התנחלות) בערך אחת לשבועיים לתקופה. נקשרתי מספר פעמים, ניסיתי מדיקל פעמיים. הייתי הולכת פעמיים בשבוע לפילאטיס מכשירים וניסיתי להתחיל ללמוד ריקוד על עמוד.
החורף שהיה אחר כך והתפרצות נוספת של קורונה (בלי סגר) הרחיקו אותי מבילויים. עברתי דירה וכבר לא הלכתי לפילאטיס שהיה רחוק, וגם לא לריקוד על עמוד שלא הייתי חזקה מספיק כדי להצליח להתקדם בו.
אני חושבת שבסך הכל מבחינות מסוימות שם התחילה הירידה. החלפתי עבודה לאיזו "ברירת מחדל" כי לא הייתי במצב נפשי לחפש משהו רציני, בסה"כ היה בסדר עד שכבר מיציתי. אבל ההרגשה שלי הייתה איזו תקופה חיובית שהתחלפה במעין גלי דכדוך.
יום ההולדת באופן כללי זה זמן לרפלקציה, אבל עוד יותר כשסגורים בבית בלי חשק לציין אותו בכלל. מעבר לזה, שכחתי שיש לי יומולדת עד ממש כמה ימים לפני. ההרגשה הזאת שאני רוצה לשנות בערך כל היבט בחיים שלי ויש לזה הרבה מגבלות - די מייאשת. מרגישה כמו סוג של מלחמה להחזיק את הראש מעל המים, כי יש דברים שאני יודעת איך אפשר לשפר או לקדם, אבל הפער בין זה לבין היכולת הממשית לעשות אותם (בגלל מגבלות זמן, כסף, עייפות, עניינים בריאותיים שלי ושל הסובבים אותי וכו') - זה פער מתסכל שגורם לי לתהות אם זה בכלל אפשרי.
כן, אני מניחה שאפשר לעשות צעדים "קיצוניים" שיאפשרו את זה, אבל יש להם מחיר והוא לא פשוט בכלל.